המותר האדם מן הדבורה?
ספר מדעי בנושא חקלאות וגינון הוא יוצא דופן בנוף ספרות המדע הפופולרי בישראל. ביקורת על "הבוטניקה של התאווה - העולם מנקודת מבטו של צמח"
מדף ספרי המדע הפופולרי בעברית עמוס ספרים שעוסקים בקוסמולוגיה, בגנטיקה וברפואה ולכן ספר בנושאי חקלאות וגינון משך מיד את תשומת לבי. ואכן, הספר נכתב מנקודת מבט שונה מן הרגיל ובוחן את השאלה מי מתמרן את מי - האדם את צמחי הגינה והשדה או להפך? האם האדם שונה באופן מובהק מן הדבורה המעבירה אבקה מפרח לפרח וכך עוזרת לצמחים לפזר את הגֶנים שלהם? התשובה שמביא הספר עשויה להטריד את מי שרואה את האדם במרכז האבולוציה של כדור הארץ ולטשטש את הגבולות שבין ברירה טבעית לברירה מלאכותית.
ארבעה פרקים לספר, כל אחד מתמקד בתאוות אנוש אחרת, תאווה שכדי לממשה ניצל האדם צמח מסוים. או שמא, חולשה אנושית שצמח מסוים למד לנצל כדי להתפשט על פני כדור הארץ כולו?
הפרק הראשון עוסק בתאווה למתיקות ומתמקד בעצי התפוח ובנטיעתם בארצות הברית הצעירה. זהו הפרק האמריקני ביותר בספר, ולכן, אולי, דיבר פחות אל לבי. הפרק השני, העוסק בתאווה ליופי, מספר את הסיפור המדהים של הבהלה לצבעונים בהולנד של המאה ה-17, פרשה היסטורית שהמחבר משווה אותה, ובצדק, להתנפצות בועת הדוט.קום של ימינו.
הפרק השלישי, המרתק ביותר לדעתי, מספר את סיפור התאווה לשיכרון ומתמקד בצמח המריחואנה. מדהים לגלות עד כמה חוקי הסמים, והאכיפה המוגברת בארצות הברית, סייעו לצמח, בעזרת בני האדם, כמובן, להפוך לגידול הרווחי ביותר בעולם. והפרק האחרון, העוסק בתאווה לשליטה, מספר את סיפורו של תפוח האדמה ומביא את הקורא אל העידן הגנטי בחקלאות.
מן הצד המדעי, הולכים הפרקים ומשתכללים עם הקריאה. הפרקים הראשונים מתארים בעיקר שיטות השבחה קלאסיות, ומתווים קווי השוואה בין האבולוציה שמחוץ לגינה לזו שבתוכה. הפרק השלישי, על המריחואנה, מביא לצד השיטות הקלאסיות גם טכניקות מודרניות להשבחה, הכוללות שיבוט וגידולים הידרופוניים המסוגלים להניב כמויות ענק של THC (החומר הפעיל בצמח הקנאביס) על שולחן בחדר קטן וסגור בעליית גג באמסטרדם. הפרק האחרון מתמודד עם הסוגיות הקשות של השינויים הגנטיים (GM), ובחציית הגבולות חסרת התקדים של האדם בניסיונותיו להשתלט על הפרא. הנושאים המדעיים מובלעים כחלק בלתי נפרד מן הטקסט והם נהירים וברורים.
הקורא הישראלי ימצא אולי עניין מיוחד בפרק השלישי בדעותיו של פרופ' רפאל משולם מן האוניברסיטה העברית, מגלה ה-THC בשנות ה-60, והאננדאמיד בשנות ה-90 - שליח עצבי הפועל כ"מריחואנה" העצמית של המוח. פולאן מעיר שלדעתו קרוב לוודאי שלא ירחק היום עד שמשולם ועמיתיו יזכו בפרס נובל.
אבל לדעתי החלק המדעי אינו עיקר העניין בספר. המחבר, כתב מדעי בניו יורק טיימס, שוזר בסיפורו את ניסיונותיו בגינתו הפרטית, את ההיסטוריה המרתקת של השבחת הצמחים בעידן החקלאי ואת ההקשרים התרבותיים והפילוסופיים של גידול צמחים. הספר עוסק רבות בשאלות דתיות, בדגש על הדתות המערביות, ובייחוד הנצרות, ובעימות המתמיד בין הטבע הפגאני, הפרוע והדיוניסי, לבין הגינה המסודרת, הנשלטת והאפולונית.
מתברר, לדוגמה, שהפוריטנים הפרוטסטנטים באמריקה שתו סיידר אלכוהולי מתפוחים, ולא יין ענבים, מפני שקישרו את הענבים לעוולות הכנסייה הקתולית. הסימבוליזם הזה חרץ גורלות של אומות שלמות: האנגלים במאה ה-18, למשל, ראו בתפוח האדמה הגדל פרא בבוץ וברפש סכנה לציוויליזיציה. הם העדיפו על פניו את החיטה הצומחת בשורות אל עבר השמש והשאירו את תפוחי האדמה הבזויים כמקור המזון היחיד לעניי אירלנד. ב-1846 חיסלה פטרייה את כל יבול תפוחי האדמה, המיתה ברעב מיליון אירים, והקטינה בחצי את אוכלוסיית אירלנד בתוך עשר שנים - אוניות עמוסות בחיטה המשיכו כל אותה עת להפליג לאנגליה.
ההקשרים התרבותיים, הדתיים והסמליים מרתקים, אך לדעתי לא ידברו ללבם של כל קוראי העברית מפני שהם זרים לעתים לתרבותנו שלנו. לא יכולתי להימנע מן המחשבה שאנו, כישראלים, לאחר אלפי שנות ניתוק מעבודת האדמה, רחוקים מן הזרמים הנפשיים התת-קרקעיים והתת-הכרתיים שהספר מתאר, על אף הישגי החקלאות הישראלית המודרנית.
עם זאת, מצאתי שהספר מעניין וראוי לקריאה אולי דווקא בזכות היותו צמח אקזוטי על מדף ספרי המדע.
הבוטניקה של התאווה - העולם מנקודת מבטו של צמח / מייקל פולאן. הוצאת מודן.
לפנייה לכתב/ת 
