להחזיר את המושכות לידיים של אריק
אז מה יקרה ביום שאחרי ההתנתקות? במערכת הפוליטית חזו מפצים, התפלגויות ופיצולים. חזו - אבל איש לא חותם עליהן. על מה כן אפשר לחתום? בחירות, בחירות ושוב בחירות. ומה בהן? הרבה תלוי בשקט שאחרי. אם לא יהיה טרור, אפשר בהחלט לומר שאריק לא אבוד. וגם: מסע ההסברה של סילבן, והשותפה הנאמנה בראשות פרס
רעש גדול יעלה מן המערכת הפוליטית בימים הקרובים. רעש של צפצופי איתוריות וביפרים, של מכשירי פקס שפולטים מאות עמודים עמוסים בתסריטי אימה, רעש של דברת אינסופית, של פוליטיקאים זועקים, ומחזקים, רעש של המפנים, והמפונים. ואז, כשכל זה ייגמר, כששער כיסופים יינעל וכשהחייל האחרון יטלפן לאימו ויודיע שהוא בבית, תהיה בבת אחת נפילת מתח אדירה. ואחר כך? שקט במערכת הפוליטית. שקט, או מהומה.
בשבועות האחרונים כבר באמת קשה לדעת מה יתרחש לאחר ההתנתקות, לאן תפנה המערכת הפוליטית הישראלית. יש המדברים על מפצים, אחרים מנבאים פילוגים ופיצולים. מכל התרחישים רק דבר אחד בטוח: במהלך השנה הקרובה ילך העם לקלפי לבחור מחדש את מנהיגיו. על הערכות שמעבר לזה, כולל המועד המדוייק לבחירות הללו - קשה מאוד להתחייב בשלב הזה.
ובכל זאת, דווקא היום כשגלגלי הנסיגה מתחילים להסתובב לאיטם, אפשר לנסות ו"להמר" על כמה תסריטים שנראים קצת יותר מציאותיים. כך למשל, אפשר להמר כי אחרי ההתנתקות לא יגור טומי עם אריק, ודני יתום לא ירבץ עם גדעון עזרא. במילים אחרות: מפץ גדול, כזה שחיים רמון אוהב לדמיין, כנראה לא יהיה פה. ואפשר אולי גם להמר ולומר שפילוג לא יהיה בליכוד, לפחות לא בשלב הקרוב שאחרי ההתנתקות. אריק שרון, גם אם הסקרים מראים כעת אחרת, לא חושב שהוא אבוד בליכוד. רחוק מזה.
מי שאומר ששרון של השבועות האחרונים טבוע עד ראשו בהתנתקות ולא עושה פוליטיקה מספר סיפורים. ראש הממשלה, גם בלחוצים שברגעים שקדמו לנסיגה, עובד פוליטית, ועובד קשה מאוד. קשה לו אמנם לצאת מהמשרד בירושלים בגלל ענייני אבטחה, אך הוא לא מוותר על הזדמנויות לעשות פוליטיקה. כך למשל, בשבוע שעבר בכנס של אהוד אולמרט בטירת הכרמל, נאם ארוכות ראש הממשלה לאנשי הליכוד באמצעות הטלפון. שרון שיתף אותם במחשבותיו, דיבר אל ליבם.
ולא רק שרון. מחנה אריק, אותו מחנה מפורסם שהפך את שרון לראש ממשלה ולאחר מכן נם שנת ישרים של מחנה מפורק, קם בימים האחרונים לתחייה. תזזית גדולה נרשמת בקרב פעילים ברחבי הארץ, וריח בחירות עולה באפם. אנשיו של ראש הממשלה מציתים את האנרגיות, מעוררים ומעודדים אותן. הם פועלים בשטח, נפגשים, מבטיחים, סוגרים דילים ומסדרים ג'ובים למי שצריך. בשטח, אף אחד לא מדבר על פילוג או מפץ. המטרה היא להגדיל את המחנה, לכבוש מחדש את הליכוד ולהחזיר את המושכות לידיים של אריק.
הראשון שיכריז: תומך
מאמצי שרון להשתלט מחדש על המפלגה שהפנתה לו עורף לא מושקעים רק בפעילי השטח. באמביציה גדולה שועט שרון קדימה בניסיון לחבק מחדש את צמרת הליכוד, להחזיר אליו את אותם שרים שהצביעו לא פעם נגד תוכניתו המדינית. שרים כמו לימור לבנת או סילבן שלום, למשל. שלום הוא אחד האנשים בעלי החושים המפותחים ביותר במערכת הפוליטית הישראלית. שרון צריך אותו לצידו.
פעמיים בעבר נעמד שלום בנאמנות לצדו של שרון. ראש הממשלה רוצה לחזור אל התמונה הזאת, האידילית. השניים נפגשו בשבועות האחרונים כמה וכמה פעמים וניהלו שיחות אינטימיות, שיחות שנועדו לנקות את השולחן ממשברי העבר. יש מי שמאמין שהעתיד עוד לפניהם.
שרון יודע לדבר אל לבם של אנשים, לשכנע, להקסים, להבטיח הבטחות. יש להניח שהבטיח הבטחות גם לשר החוץ. עם או בלי קשר לכך, שר החוץ מצדו נעלם לאחרונה וירד מעט למחתרת. הוא מסתובב בעולם, מסביר את צעדי ההתנתקות, ונמנע מלשים מקלות בגלגלי שרון. היחסים בין השניים, שידעו עליות ומורדות בשנתיים האחרונות, שטים על מי מנוחות: אריק מעדכן את סילבן, סילבן לא מפריע לאריק - ובינתיים העתיד נראה ורוד.
בלי קשר לשר כזה או אחר אך כהמשך ישיר למסע החיזורים של שרון אחר שריו, אפשר להציג עוד הימור אחד: לא ירחק היום שבו לפחות שר בכיר אחד בממשלה יקום ויודיע כי הוא הולך עם אריק, תומך בו עד הסוף, באש ובמים. אחדות הליכוד חשובה לנו, יאמר. אני חושב שרק אריק שרון יכול להשיג את האחדות הזאת", הוא יוסיף. נכון, לא תמיד חשבתי שההתנתקות זה הדבר הכי טוב שיש. אבל עכשיו, אחרי שהכל נגמר, צריך להסתכל קדימה, צריך לאחד את השורות, צריך לשמור על גושי ההתנחלויות, צריך לשמור על יהודה ושומרון. וכשמסתכלים קדימה, היחיד שיכול לעשות את זה זה אריק שרון.
לא ברור לגמרי מי יהיה השר הראשון שיעשה את הצעד. אפשר רק לנחש את גודל המשמעות שתהיה להכרזה כזאת בתוך הליכוד: שר פופולרי, מכובד ואהוד, קם באמצע ההתנתקות ומודיע על תמיכה בשרון לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. כל זאת, בשעה שביבי נתניהו מתרוצץ ומזיע כדי לשכנע ששרון הורס את המדינה ומסכן את קיומה. הכרזה כזאת יכולה להביא לאפקט דומינו מתגלגל: אחרי הראשון יבוא שר נוסף, ועוד אחד, ועוד אחת. ואז, גם השטח, זה שכל כך כועס על שרון "המגרש", יתיישר אחר מנהיגיו. למה? כי לא תהיה לו ברירה.
כל זה תלוי, כמובן, בתוצאות ההתנתקות: אם נצא באש ובמטר קסאמים על ערי ישראל הרי ששרון עלול להתרסק בקול חבטה. איש לא ירצה להיות חתום איתו על כישלון הנסיגה מעזה. איש, לבד אולי משאול מופז, לא ירצה לבקר איתו משפחות שכולות באשקלון, בשדרות, ביישובי סובב הרצועה. אבל בהתנתקות שקטה לא מן הנמנע שאפילו אנשים מפוכחים כמו שר החקלאות ישראל כץ, אלה שמאמינים שהשקט הוא החשוב, ירצו אולי לעמוד לצידו של שרון.
על זמן שאול
גם אם יתממש התסריט האופטימי של שרון, המערכת הפוליטית, זו שאנו מכירים כיום, חיה על זמן שאול. שרון ירצה אולי למשוך זמן עד נובמבר 2006, מועדן הרשמי של הבחירות, אך גם אם ירצה בכך לא הכל בידיו. נכונה העובדה שאם העבודה תפרוש מן הממשלה יוכל שרון לפנות אולי אל שאר המפלגות הקיימות ולהרכיב מעין קואליציה חדשה, אבל האופציה הזו כתובה על הקרח.
בכל מקרה, העבודה עושה בינתיים קולות של שותפה נאמנה. ייתכן שהיא אפילו מוכנה לבלוע את תקציב 2006. שרי העבודה איבדו בשלב הזה את יכולתם להרגיש חיוניים, להרגיש נמרצים. קיומם - בחדלונם הפוליטי. ההנהגה הנוכחית של העבודה לא מסוגלת לראות את עצמה מנהיגה את המדינה גם אם מישהו ידחוף לה ליד את המפתחות ללשכת ראש הממשלה.
לכן מוקדם עוד למהר ולהספיד את ממשלתו הנוכחית של אריק שרון. אם ההתנתקות תעבור בשקט, אם המדינה תקום לקול ציוצי ציפורים ושירי שמחה פלסטינים - לא מן הנמנע שהתסריט שיתפוס את מקום ספקולציות המפץ יהיה תסריט ההתכנסות: כל המפלגות ייתכנסו לתוך מצען המקורי. ימין בימין, שמאל בשמאל. ורק שינוי תחזור לרדוף אחר החרדים.
לפנייה לכתב/ת 
