לוזר זה עניין של השקפה

למתבונן מן הצד זה נראה במבט ראשון כמחזה סוריאליסטי: הלך הברק אצל הפרס, הסתכל לו בלבן של העין, חיפש במבט חטוף את "הכובע שבוער על ראש הלוזר" - ונעמד מאחוריו. בשקט, באלגנטיות, בפריים טיים, בכל הערוצים. המסר הראשון שהמוח משגר למראה התמונות הבוקעות ממכשיר הטלוויזיה פשוט: לוזר, זועקת האונה השמאלית, ברק לוזר! הוא הבין שהוא לא יכול לנצח בבחירות מן המניין, שאין לו שום סיכוי לחסל את המפקד הבעייתי, שהוא צריך עוד זמן, שלא מנצחים בחירות ב-SMS - אז הוא נסוג לאחור והטיל את האחריות על מישהו אחר. והמישהו אחר הזה הוא לא אחר מאשר גיבור המשרד לפיתוח אזורי, וההפסד במירוץ מול קצב, והבלתי נלאה שקם ונופל, פעם אחר פעם, בעוד האחרים סביבו מתאיידים ונעלמים. כמה פתטי.

אפשר להרחיק לכת, ולהכתיר את המהלך של ברק גם בכותרת "הנקמה המתוקה של שמעון". הנה, האיש שברק התעלל בו ללא הרף במשך שנים רבות, עומד במלון קינג-דיוויד בירושלים ורואה מולו את אהוד נכנס, לוחץ לו יד בחמימות ומפציר בו לאחד כוחות, ללכת יחד, להחליף את הליכוד. היכולה להיות נקמה מתוקה מזו? היכולה להיות תחושה נעימה יותר מאשר תחושת הסיפוק הזאת, כשברק, שבא לכבוש את העולם בסערה, מודה בכישלון?

אבל איך שלא מסתכלים על זה, ברק ביצע השבוע מהלך פוליטי מבריק. מהלך חכם, מתוכנן, מחושב וקר להחריד, שהופך אותו בסופו של יום למספר 2 של שמעון פרס, ליורש הטבעי, האולטימטיבי, ליורש שברגע הנכון ידע להתגבר על יצר ההרס העצמי ונתן לאחרים, שידע לצאת בצורה מתוחכמת מבור גדול שנחפר מולו, ועל הדרך גם חיסל את סיכוייו האחרונים של עמיר פרץ לקחת את המפלגה. אז נכון, עכשיו הוא בולע צפרדעים. אבל אחר כך, בעוד כך וכך חודשים, כאשר פרס כנראה לא יהיה ראש ממשלה, הוא יזכה בממלכה.

רק מטרטרים אותו קצת

מקורבי ברק אומרים כי גם אם כעת נראה כאילו הוא שנוא בקרב המתפקדים, מדובר רק ברצון "לטרטר" אותו קצת, להראות לו שמפלגה לא משיגים כמו שקית שוקו בסופר. צריך לעבוד קשה, להזיע, לשלם על טעויות העבר. "אבל אחר כך הוא ייקח בגדול", משוכנע אחד המקורבים הללו. "ההשפעה שלו היא הכי גדולה במפלגה. הוא קבע בחודשים האחרונים את כל מה שרצה: מועד לבחירות, בדיקת מפקד, ביטול בחירות - הכל. ישיבת המרכז הקרובה, אם תהיה, תוכל להוכיח את התזה הזאת: אם יתקבל כמנצח, בתשואות רמות, כולם יראו כמה צדק כשתמך בפרס. אם נעשה סקר עכשיו, נגלה שכולם חושבים שהוא צריך לרשת אותו".

ספקולציות רבות ליוו את דרך קבלת ההחלטות של ברק. למרות שכבר הרבה זמן נראה היה כי זה הכיוון שבו הולכת העבודה - להמליך שוב את פרס - המידע בעניין זה מכיוונו של ברק היה מועט. מועט, כי רק מעטים היו בסוד העניינים. לכן, מי שחושב שהמהלך התבשל אצל ברק בשבוע האחרון - טועה ומטעה, וכך גם מי שחושב שהבחישות והצעקות של דליה איציק שינו ולו דבר בהתנהלותו. אז שלושה עד שישה אנשים ידעו, מסביב רצו שליחים, התקיימו פגישות חשאיות, הוצעו דילים ושאר הצעות. אבל בסוד העניינים היו רק מעטים, שמובילים את ברק באופן צמוד. רק בסמוך להודעה הדרמטית באולפן של לונדון את קירשנבאום גדל מספר "יודעי הדבר". מצנע, ויצמן שירי, שלום שמחון ועוד כמה יועצים ועוזרים קרובים כבר שמעו. אחרים, כמו דני יתום, נאלצו להמתין - ונעלבו.

אז מה הוביל את ברק לשנות את התמונה כולה, לזעזע את המפלגה, לדאוג לכך שעמיר פרץ יהיה בדרך מפסגת הסיכויים למצב של סוס צולע, שוילנאי ופואד ייראו מגוחכים כשהם מתעקשים להתמודד? הפחד, רק הפחד להפסיד. ברק הבין כי בקונסטלציה שנוצרה, אין לו שום סיכוי לנצח, אין לו שום סיכוי לגבור על פרס. הסקרים גם הראו שאפילו פרץ לוקח אותו במרוץ על המקום השני. זה כבר היה יותר מדי. ברק הבין כי מה שלא יהיה - אסור לו להפסיד, אסור לו להצטייר כלוזר. הוא לא יכול לרשום בקורות החיים הפסד. זה לא בשבילו. גם הדרישות שהציב בעניין המפקד נראו מגוחכות, בלתי אפשריות. ברק הבין, ואז שלף את השפן מהכובע.