"אנחנו השמות שמאחורי דו"ח העוני"

כל ילד שלישי עני, 400 אלף משפחות עניות ובסך הכל - 1.58 מיליון עניים. דו"ח העוני שפורסם אתמול (יום ב') חשף תמונה קשה מנשוא. תמונה של מצוקה, של עוני נורא, של דלות ורעב ובעיקר בושה. בושה שאין לה סוף. שלוש משפחות מספרות על ההתמודדות היומיומית עם המחסור ומקוות שאולי-אולי, יצוץ זיק של תקווה בעקבות דו"ח העוני. שאולי הפעם לא יוכנס הדו"ח למגירה, יעלה אבק ויישכח עד לדו"ח הבא.

"לא רוצה להיות נזקקת"

ד' אם חד הורית תושבת דימונה, בת 33 ואם לשני ילדים, כמעט וויתרה בשבוע שעבר. ביום רביעי נכנסה ד' למשרדה של אילנית לוגסי, יו"ר ארגון משפחות חד-הוריות בדימונה, וגוללה בפניה את סיפורה העצוב והכואב. "אין לי במה להאכיל את הילדים שלי, אני בעצמי לא אכלתי כבר ארבעה ימים. גם בעבודה אני לא אוכלת. איך אני יכולה לאכול כשהילדים שלי לא אוכלים? אני עובדת ומרוויחה, אבל זה לא מספיק. החובות מצטברים וגדלים ולא כל חודש אני יכולה לשלם את חשבון החשמל", סיפרה. דמעות זלגו מעיניה.

עבודתה של ד' במלון בים המלח בשירות חדרים, מצליחה אולי לאפשר לה לשלם שכר דירה, חשבון מים, גז. לפעמים אפילו לחשמל זה מספיק. מה שנשאר הולך לילדים, בני שנה ושנתיים: מזון, חיתולים, גן - חובות שאינם סובלים דיחוי. "אני לא מוכנה לקבל כספי ביטוח לאומי  או כספי רווחה. אני לא רוצה להיות נזקקת", היא אומרת.

ביתה של ד' הוא דוגמה למקום שבו המספרים, מספרי העוני, מתחברים למציאות עגומה. אין סלון, אין פינת אוכל אין מיטות לילדים, אין משחקים. רק ארון אחד מוצב בבית. ארון עם שתי דלתות, ומזרן זוגי שעליו היא ישנה יחד עם שני ילדיה. בלי כיריים ועם מקרר ריק לחלוטין.

לוגסי הייתה תקוותה האחרונה של ד'. המקום האחרון שבו קיוותה לזעוק בו את זעקתה. "אני אראה לך איך עוזרים לי", אמרה לה ושלפה סכין מטבח מתיקה בכוונה לחתוך את הוורידים ולשים קץ לחייה. אז אולי יקבלו הילדים את הסיוע שלו הם זקוקים, אמרה לה. "ניסיתי להרחיק לה את היד ובמקביל ליצור קשר עם המשטרה וגורמים בעירייה שיבואו לעזור", מספרת לוגסי הנסערת. מיד הגיעו אנשי הרווחה. הם אספו תרמו לד' בגדים, מילאו לה את המקרר ותרמו חיתולים, צעצועים וחפצים נוספים. "עכשיו הכל טוב, עכשיו, כששמעו אותה. אבל מה יהיה עוד חודש? עוד חודשיים? אני לא יודעת".

"המבט של הילד כשהוא שומע 'אין' קורע לי את הלב"

רונית (שם בדוי), אם לארבעה ילדים בני שבע עד שנתיים, אינה עובדת. כך גם בעלה הנכה, שזוכה בשל נכותו לקיצבה של 2,800 שקלים מדי חודש. זה הסכום שאיתו צריכה המשפחה להסתדר. בדירה צפופה בת שני חדרים בלבד חייה המשפחה, שש נפשות, עם חרב הפינוי מונחת על צווארם. רונית מספרת על חובות חונקים, סכומים כמעט בלתי נתפסים במונחי העוני שבו היא חייה: כ-30 אלף שקלים שכר דירה, שמביא עמו את אימת הפינוי. גם החוב לחברת החשמל, ששולם רק חלקית, מאיים למוטט את הכל.

"אני רואה את כל מה שאומרים עכשיו על דו"ח העוני ואני, אחת מאלה שעליהם מדברים, יודעת שמחר או אולי אפילו עוד היום אף אחד כבר לא יזכור אותנו. אנחנו העניים האלה שעליהם מדברים. הפוליטיקאים שמבטיחים הבטחות רק פגעו בנו יותר. המצב רק יהיה יותר גרוע. אין לי ספק בכלל.

"הבן הגדול שלי בן שבע, לומד בכיתה א'. כבר כמה פעמים ביקש ממני מחברות, כלי כתיבה. אמרתי לו 'אין'. אולי מחר נצליח לגרד כמה שקלים ונקנה לו? איך הוא יגדל ככה? איך הוא ילמד? אני בקושי מצליחה להכין לו סנדוויצ'ים בבוקר לבית ספר" .

רונית מספרת על מקרר ריק, על הניסיון למלא את הבטן ועל הסיוע מבחוץ: "אגף הרווחה באשקלון הביאו לנו בסוף השבוע אוכל מוכן מאולם שתרם, אז יש לנו קצת מזון, אבל במהלך השבוע המקרר ריק. באמת ריק. בסוף השבוע לפעמים יש קצת קציצות. כל השבוע אוכלים המון לחם, מקרוני ודברים שממלאים את הבטן כדי שלא להיות רעבים. ולפעמים אני רואה את הילד הולך למקרר ומחפש משהו. הוא בא אלי ואני אומרת לו שפשוט אין. והוא מסתכל והולך, כי הוא יודע מה המצב שלנו. הוא והאחים שלו מבינים. זה קורע לי את הלב ואני בוכה המון, לא יכולה לעמוד מול המבט הזה".

התיסכול הגדול של רונית נובע מכך שלא הצליחה לספק לילדיה את מה שהיא עצמה לא זכתה לו: "מה שמשגע אותי הוא שאני גדלתי בבית דומה. אמנם לא היה חסר אוכל, אבל המצב הכלכלי היה קשה מאוד. כל השנים חלמתי לגדל ילדים לתוך מצב אחר לגמרי. חלמתי שאני לא אשמיע את המשפט הזה 'אין לנו'. אבל באמת אין לנו".

"איך אשלח ילדים לביה"ס בלי אוכל?"

גם עבור יפה (שם בדוי), אם חד הורית שעלתה מאתיופיה, הסטטיסטיקה שפורסמה בדו"ח העוני היא סיפור חייהם קורע לב. המשפחה הגיעה ארצה בשנת 1992 היישר למרכז קליטה בצפת, ולפני חמש שנים עברו להתגורר בדירת עמידר בעיר. מצבה הכלכלי של המשפחה הלך והידרדר עם השנים, אך השפל המרכזי אירע לפני כחצי שנה בעקבות מותו הפתאומי של האב בן ה-49. יפה נותרה עם חמישה יתומים כיום, בני 17, 15.5, 14, ושמונה, ותינוקת בת שלושה חודשים וחצי אותה לא זכה האב להכיר.

תקופה קצרה אחרי פטירת בעלה פוטרה יפה מעבודתה כפועלת ניקיון במפעל סמוך לצפת. מאז היא נאבקת מדי יום על גידול הילדים בתת תנאים. בדירה בת שניים וחצי חדרים מצטופפים בני המשפחה ומנסים לשרוד במציאות הלא פשוטה אליה נקלעו. "לחיות עם קצבה של פחות מ-3,000 שקלים בחודש, היא משימה בלתי אפשרית במציאות שלנו. לפתוח את המקרר ולגלות בו שתי שקיות חלב, קופסת גבינה, וחצי אשל, זה משהו שמשאיר אותי לא פעם עם דמעות בעיניים. איך אשלח את הילדים לבית הספר בלי אוכל?"

לעזרת המשפחה נרתמת כבר שלוש שנים קבוצה של תושבי העיר, בהם קבלנים, סוחרים ומתנדבים בארגוני צדקה יחד עם תושבים שהחליטו לפתוח את הלב ואת הכיס עבור יפה וילדיה. אחת המתנדבות סיפרה ל-ynet: "בכל פעם שאני מבקרת אותם אני עוברת בדרכי לבית בסופר-מרקט המקומי כדי לקנות שקית ממתקים עבור הילד בן ה-8. השמחה של הילד, הממתין לי כבר במדרגות עם עיניים בורקות, עושה לי טוב על הלב ונותנת לי הרגשה של סיפוק". מדי סוף שבוע מקפידה אחת השכנות בבניין להביא ליפה סיר עם תבשיל בשרי כדי להשביע רעבונם של הילדים במהלך סוף השבוע. "אני מנסה להבין איך מסתדרות משפחות אחרות שאין להן אנשים שמסייעים כמו המלאכים שעוזרים לי ולילדי", מספרת יפה.