פוטין מטהר את השרץ

חמאס - כמות שהוא - אינו יכול להיות בר-שיח לאף מדינה ולאף ממשלה דמוקרטית ואפילו לא לזו המתיימרת להיות דמוקרטית. מגילת היסוד של החמאס היא "האמנה האסלאמית", שחוברה בקיץ 1988 וגורסת, בין השאר, כי "פלסטין כולה - מהים ועד הנהר - היא רכוש דתי של המוסלמים לדורותיהם עד קץ הימים. כל ויתור על חלק מחלקיה הוא ויתור על חלק מדת האיסלאם". עוד נכתב באמנת חמאס, המסתמכת על "הפרוטוקולים של זקני ציון", כי היהודים הם "אויב נורא, נאצי בהתנהגותו". היהודים - שלפי החמאס אינם עם אלא דת נחותה - רקמו קונספירציה היסטורית שמטרתה "למוטט חברות, להרוס ערכים, לקעקע בריתות, לדרדר את המוסר ולחסל את האיסלאם". החמאס מאשים את היהודים בפרוץ שתי מלחמות העולם ובכך שבתום המלחמה השנייה הם "ייסדו את האו"ם כדי להשתלט על העולם".

עם בעלי דעות כאלה רוצה נשיא רוסיה לפתוח בדיאלוג קונסטרוקטיבי. וכל-כך למה? כי החמאס, הסביר לנו ולדימיר פוטין, ניצח בבחירות ברשות הפלסטינית ולפיכך "מייצג את העם הפלסטיני". זו הנמקה צינית, מופרכת ומקוממת, במיוחד כשהיא נשמעת מפיו של ראש מדינה המנהלת מלחמת כיבוש ודיכוי אכזרית מאין כמותה נגד המוסלמים.

כבר תריסר שנים ויותר מנסה רוסיה, בכוח הזרוע וההרס, למנוע את כינונה של רפובליקה צ'צ'נית עצמאית. פוטין - כמו קודמו ילצין - מעולם לא התיר למפלגות צ'צ'ניות-מוסלמיות מסוגו של חמאס או אף מתונות ממנו לקחת חלק כלשהו בבחירות, שהתקיימו תחת לועי הטנקים הרוסיים בצ'צ'ניה עצמה. מפלגות כאלה נפסלו שם על הסף, זאת למרות שראשי המחתרת בצ'צ'ניה מעולם לא דרשו למחוק את רוסיה מן המפה ולכונן במקומה מדינת איסלאם אחת מסיביר ועד הים השחור, כפי שדורש החמאס ביחס לישראל.

כיום, במבט לאחור, אין ספק שישראל (וארצות-הברית בעקבותיה) טעו טעות חמורה כשאפשרו את השתתפות החמאס בבחירות לרשות עוד לפני שהארגון הודיע על הכרתו בישראל ועל ביטול הסעיפים האנטישמיים באמנתו.

הפתיחה לכיוון חמאס של פוטין אינה, למצער, הסדק הראשון בחומת ההסתייגות הבינלאומית מן החמאס. החומה הזו לא הייתה קיימת אף פעם. היא הייתה רק אשליה. למן הרגע שנודעו תוצאות הבחירות ברשות, החלו להישמע ברחבי השיח הפוליטי העולמי הקולות הקוראים "לתת צ'אנס לחמאס". מדינאים - לא רק זרים, גם ישראלים - אמרו שצריך "לשפוט את החמאס על פי מעשיו ולא הצהרותיו", ש"חמאס יצטרך להשתנות כשתוטל עליו האחריות לניהול הרשות הפלסטינית", ש"לא תהיה לו ברירה כי לא יהיה לו כסף" ועוד כהנה וכהנה אמירות של הרגעה עצמית.

ואיך הגיב החמאס על מתקפת התחנחנות זו? בבוז גמור. מסוחרר מכוחו, שיכור מניצחונו, מפגין חמאס אדישות לפניות של בעלי רצון טוב מן המערב. כיום הוא כבר צועד בביטחה לקבל לא רק את השליטה ברשות הפלסטינית, אלא גם את הכרתו של הקרמלין תחילה ושל העולם הנבוך אחר-כך.

אך ההזמנה ששיגר פוטין לחמאס אינה רק סטירת לחי לישראל; היא גם ביזיון לרוסיה. מה בדיוק מחפשת המעצמה הזו אצל ארגון טרור מוסלמי קטן, קנאי, אכזרי וחדור עד לשד עצמותיו במשתפי פעולה עם השב"כ? האם רוסיה לא למדה כלום מתמיכתה של ברית-המועצות בארגוני הטרור הפלסטיניים בעבר? המדיניות המזרח-תיכונית שלה רצופה טעויות, כישלונות ובריתות מוזרות, שסופם דחיקת רגליה של מוסקבה מכל פינה של המזרח התיכון רבתי. בזו אחר זו הפסידה את שאריות השפעתה במדיניות ערביות ומוסלמיות, ממצרים ואפגניסטן עד לוב ועיראק. בכירים ב"חזיתות שחרור" ערביות למיניהן למדו בשנות השישים באוניברסיטה ע"ש פטריק לומומבה במוסקבה, רכשו מיומנות בסיסית במרכסיזם-לניניזם ואחר-כך התכחשו לגמרי להשכלתם ולפטרונם.

אף-על-פי-כן חולם הנשיא פוטין, חניך ה-ק.ג.ב., להחזיר את רוסיה לבחוש במזרח התיכון. לשם כך הוא מושיט יד לכוחות השחורים ביותר, המפגרים ביותר, המסוכנים ביותר בעולם הערבי. זו ברית דמים: ידיו של פוטין מגואלות בדם צ'צ'ני, ידיו של החמאס בדם ישראלי.