המלחמה של פרץ רק מתחילה
עד עכשיו עמיר פרץ ישב ושתק, אבל בתוך תוכו הוא ידע היטב מה המצב של ההיערכות למלחמה הזאת. הוא ידע שיבוא היום והתותחים יפסיקו לרעום, ויתחילו השאלות הקשות. בצדק אתם שואלים, הוא יאמר ויפנה אצבע מאשימה אל קודמיו, אריק שרון ושאול מופז. תשאלו אותם. הם אחראים לירושה
אם רק חצי ממה שנגלה לעיניו של עמיר פרץ בחודש האחרון נכון, כדאי מאוד שמיד לאחר שהפסקת האש תכנס לתוקפה, שר הביטחון יפשיל שרוולים ויעשה סדר במערכת הביטחון. מאז החלה המלחמה, אחת ליום תפס פרץ את ראשו כלא מאמין. הוא ירה שאלות, והתשובות שקיבל סימררו את שערותיו. יותר מדי אנשים משכו בכתפיים בהערכות המצב הליליות שהוא ערך. יותר מדי תשובות שהוא קיבל העבירו בו צמרמורת.
צבאי. אבל דווקא השאלות האלה נותרו ללא מענה. פרץ לא מבין עד היום איך יכול להיות שלצה"ל לא היו מאות טילים וכלים מכוונים לעבר כל בונקר של חיזבאללה בדרום לבנון. הוא פשוט לא מצליח להבין איך במשך שש שנים מערכת שלמה צפתה בהתחפרות של המחבלים, ולא עשתה דבר, לא התכוננה, לא יצרה מפה מדוייקת של כל מנהרה ומנהרה, של כל בונקר ובונקר, של כל מרתף וכל שיח. הוא לא מצליח להבין מה בדיוק עשה קודמו, שאול מופז, במשך קרוב לשש שנים.
שר הביטחון החדש שאל לעתים שאלות של הדיוט, של אדם מן הישוב. הוא לא שאל שאלות של פורום מטכ"ל, של עוד אלוף שרק פשט את מדיו. הוא שאל שאלות של אזרח רגיל, שרוצה תשובות פשוטות, ברורות, לא בסלנג
הטור הקודם
הבו לנו גנרל!
אטילה שומפלבי
במערכת הפוליטית יש המאמינים כי ההתפתחויות של השבועות האחרונים בזירה הצבאית והמדינית יובילו לשינוי גדול בדעת הקהל שיחזיר לתמונה את הפוליטיקאים בעלי העבר הצבאי העשיר, שיוכלו לא רק לקרוא את מה שמציג בפניהם את הדרג הצבאי, אלא גם להבין. "עם ישראל רוצה להרגיש שיש לו על מי לסמוך", אמר השבוע מישהו בכנסת
הוא גם לא מצליח להבין איך יכול להיות שלמודיעין הישראלי המפורסם אין שמץ של מושג איפה מסתתר אותו ראש נחש שעושה צחוק מישראל. הוא לא מצליח להבין מדוע הוא לא יכול להורות בכל רגע נתון על חיסולו של חסן נסראללה, וזה יתבצע. שש שנים ראינו אותם, עקבנו אחריהם, כתבנו עליהם דו"חות חסויים. שש שנים - ונאדה. כלום. משיכות כתפיים.
עד עכשיו פרץ ישב ושתק. הוא לא אמר מילה. הוא הסתובב אחוז דיבוק בצפון, ניסה לעודד את כולם, להציג חזות של "הכל בסדר, הכל בשליטה". אבל בתוך תוכו הוא ידע היטב מה המצב של ההיערכות למלחמה הזאת. הוא ידע שיבוא היום והתותחים יפסיקו לרעום, ויתחילו השאלות הקשות, שיתחילו הבעיות. הוא ידע שאנשים יתחילו לתהות איך יכול להיות שמילואימניקים מביאים מצפנים ומשקפות מהבית, שאין להם אוכל ראוי לשמו, שאין להם ציוד היאה לצבא מודרני. בצדק אתם שואלים, הוא יאמר מהיום והלאה לשואלים, ויפנה אצבע מאשימה אל קודמיו, אריק שרון ושאול מופז. תשאלו אותם. הם אחראים לירושה.
יש המעריכים כי בחירתו של פרץ בתיק הביטחון היא המשגה הפוליטי הגדול של חייו. ייתכן. כרגע, רוב הנתונים נגדו: הציבור לא מבין מה בדיוק קרה פה חודש, התקשורת רוקעת ברגליים בחיפוש אחר הראש הראשון שיעוף, תקציב המדינה מקוצץ, והתקציב של השנה הבאה יצטרך, כך נראה, לספוג גם הוא את נפלאות המלחמה. במצב הזה, פרץ במלכוד: לא רק שהוא לא יוכל להפיל את הממשלה בגלל הנושאים החברתיים, הוא יצטרך לבוא ולדרוש עוד כסף למערכת הביטחון. מה שהוא קיווה לעשות, קרי לקצץ ב"שומנים", הפך לחלום. מי יעז לבוא ולדרוש עכשיו קיצוץ בתקציב הביטחון, כשאלפי מילואימניקים לא ראו כבר שנים תרגיל חטיבתי אחד ראוי לשמו? כשמי שאמון על מערכת הביטחון הישראלית, שר הביטחון יצטרך לעשות סדר. והסדר הזה יעלה הרבה מאוד כסף.
פרץ, מצידו, משוכנע שמספידיו לא מבינים על מה הם מדברים. אחרי שלושה חודשים בתפקיד, שר הביטחון מרגיש במסוק הבלאק-הוק בבית, תודה ששאלתם. והוא גם בטוח שנוכחותו במשרד הזה, היא זו שתביא את השינוי, שתציל את המערכת מסכנת הקונספציה והדוגמא המחשבתית. הוא משוכנע כי נוכחותו של אזרח ליד שולחן מקבלי ההחלטות משנה את התמונה, מעלה שאלות אחרות, חשובות. הישיבות איתו, הוא מרגיש, הן לא עוד ישיבה של פורום מטכ"ל. אלה ישיבות פרודוקטיביות, תרומתו חיובית. אז לעזוב עכשיו, כשהכל בוער וצריך לעשות סדר? הצחקתם את פרץ.
מלחמת השאלות
זהו זה, זה נגמר. השקט שאיפיין בחודש האחרון את המערכת הפוליטית נשם את נשימותיו האחרונות בסוף השבוע האחרון. מהיום והלאה יחל מסע הכפשות/האשמות/ביקורות שלא נראה כאן כבר הרבה זמן. כל אותם אלה שהתהדרו בממלכתיות מאז פרוץ המלחמה בלבנון, ישילו מעליהם את הבגד הכבד והלא נוח הזה וישובו אל בגדי הפוליטיקאי הקלילים.
לא צריך להיות נביא, פרשן פוליטי מנוסה או גאון גדול כדי לדעת איזו טלטלה צפויה המערכת הפוליטית והציבורית לעבור בתקופה הקרובה. מספיק להיזכר ברשימת ההאשמות והביקורות שהטיחו הפוליטיקאים בממשלה ובצבא בחודש האחרון בשו-שו, כדי להבין ששקט לא יהיה כאן. לא בקרוב. לכולם יש שאלות, טענות, מענות, וכמובן – גם פתרונות. כל מי שהיה לו משהו לומר על ההיערכות העלובה של העורף הישראלי יאמר זאת כעת. כל מי שהיה לו טיפ גאוני לרמטכ"ל ולשאר האלופים לא יהסס ויציג אותו כעת. זה יהיה זמנם של הקיביצרים, של המומחים ששתקו וכיבדו את המלחמה. זה יהיה זמנם של אלה שידעו טוב יותר, אבל לבשו ארשת ממלכתית כה משכנעת, שאפילו הם עצמם האמינו בה. זה יהיה זמנם של כל אלה שעד כה שמו אצבע על שפתותיהם ולחשו בהחבא "שקט, יורים".
קל לזלזל בפוליטיקאים כקבוצה, להתייחס אליהם כאל אוכלוסיה מיוחדת שנוח לחבוט בה ולהתייחס אליה בציניות. לעתים, היחס הזה מוצדק. במקרה הזה, של המלחמה הזאת, כדאי אולי לשתוק ולהקשיב. מאז פרצה המלחמה, עשרות פוליטקאים הציגו בשיחות שלא לציטוט עם ynet את עמדותיהם, דעותיהם ומחשבותיהם. השאלות שהוצגו בשיחות האלה מצמררות לעתים, מפחידות ממש במקרים אחרים. על כן, חשוב כעת לשמוע את השאלות ואת הטענות שיוצגו בפומבי. בעיקר משום שהמלחמה הזאת, אולי יותר משאר המלחמות שהעסיקו את ישראל ב-15 השנים האחרונות, היא מלחמת השאלות.
יש יותר מדי שאלות שנערמו על השולחן במהלך החודש האחרון. יותר מדי שאלות על מוכנות הצבא, על הזנחת העורף, על חולשת שכבות שלמות באוכלוסיה, על מוכנותה של החברה הישראלית להתמודד במאה ה-21 עם מלחמות, שכול ובוץ, לבנוני או אחר. יותר מדי שאלות על תפקודם של הרמטכ"ל, האלופים והמפקדים. יותר מדי שאלות על מחסני חירום ריקים, על מקלטים לא ראוים ועל משרדי ממשלה שהעבירו את לפיד הדאגה לאזרח לידי גאידמקים למיניהם. יותר מדי שאלות על ממשלות קודמות, על שאול מופז אחד, אריאל שרון אחד, ושתי ממשלות שהם ניווטו. יש יותר מדי שאלות, והפעם צריך לשמוע אותן. ולשם שינוי, גם לדרוש תשובות.
לפנייה לכתב/ת 
פרץ. מתכונן
צילום: ניב קלדרון
_a.jpg "צילום: אחיה ראב\"ד")
מופז. איפה הוא היה?
צילום: אחיה ראב"ד
שרון. מה הוא עשה?
צילום: רויטרס
נסראללה. איך לא ידעו איפה הוא?
צילום: רויטרס
מומלצים
