אני קיפוד, עם דוקרנים וקליפות
בפעם הראשונה ששמעתי את השיר משהו בתוכי קפא. הייתי המומה מדי ולא יכולתי לעכל את המילים, את העוצמה שלהן. נדיר למצוא עצמך שקוע בשיר של אדם אחר, זר לך לחלוטין, ולחוש כאילו הוא ביקר בנבכי נשמתך והוציא את האמת שלך החוצה דרך גרונו, אבל זה מה שעשתה לי איה כורם
יש לי חבר טוב שמכור לעולם המוזיקה. לא סתם מוזיקה, אלא מוזיקה איכותית, לנשמה. במה נמדדת האיכות? ביכולת שלו להקשיב למילים, להבין אותן ולהתאים אותן לכל רגע ורגע בחיינו. בכל פעם שאנחנו מדברים הוא מוצא שיר שמתאים לכל משפט שנאמר, לכל סיטואציה שחולפת ולכל רגש שאנחנו חווים בחיינו.
למעשה מדובר בשירים ששמעתי עשרות פעמים. על אף שאני מלווה את הזמר/ת /להקה/ צמד ליווי מלא, ככל הנראה אני לא באמת מקשיבה למילים, רק מדקלמת אותן. מאז שהוא הגיע לחיי אני מוצאת עצמי מקשיבה. כל דיסק שאני קונה, אני משקיעה זמן בהיכרות אישית, לוחצת, עם המילים והלחן.
איה כורם היתה הפרויקט האחרון שרכשתי. שני שירים שנטחנו עד כדי בחילה ברדיו בכל זאת הביאו אותי לרכוש את הדיסק. אחד השירים שלה זחל מתחת לעורי בצורה שהפתיעה אף אותי. נדיר למצוא עצמך שקוע בשיר של אדם אחר, זר לך לחלוטין, ולחוש כאילו הוא ביקר בנבכי נשמתך והוציא את האמת שלך החוצה דרך גרונו.
"אחרי ששוב נתתי יותר מדי,
אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי
ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב
הלא כבר נשבר לי פעם הלב".
בפעם הראשונה ששמעתי את השיר משהו בתוכי קפא. הייתי המומה מדי ולא באמת יכולתי לעכל את המילים, את העוצמה שלהן. כמה אמת יש במשפט אחד קטן. כמה כאב של חיים שלמים. "מה שלא הורג, מחשל", אבל באיזה מחיר? הקיפוד המצוי הוא לא יותר מאשר אדם שחווה כאב אחד יותר מדי והחליט לעטות על עצמו דוקרנים להגנה.
אז אתה שורד את המערכה, אתה יוצא ממנה על שתי רגליך, עומד זקוף ומבטך קדימה. אבל מה שקורה בתוכך, איש לא רואה, רק הקורבן הבא יחוש. אתה תחייך לעולם, אתה תהיה נעים, נחמד ומזמין. אתה לא תסגור דלתות בפני הזדמנויות חדשות, אתה לא תירתע. על פניו אתה תישאר אדם רגיל לכל דבר. בהרבה מובנים אתה באמת אדם רגיל לכל דבר, לא המצאת את הגלגל, ואיש לא באמת עומד להכתיר אותך על הפטנט. כעת אתה אדם רגיל עם קליפה. קליפה שמשנה אותך ואת מי שאתה.
"היה לי קשה מדי בין האנשים,
אז התחלתי ללכת והגעתי לפרדס
והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים,
תהית איפה אני ולא באת לחפש".
מפעם לפעם המאבק נהיה קשה יותר, אלים יותר ומתסכל יותר. ככל שאתה מוצא עצמך יותר עמוק בתפקיד הקיפוד המצוי, כך אתה יותר מכיר בו. ככל שאתה יותר מכיר בו, כך אתה יותר נאבק בו. ככל שאתה יותר נאבק בו, כך הוא יותר דוקר אותך ולאחר מכן את כל מי שבא איתך במגע. אתה לא באמת רוצה להיות קיפוד עם דוקרנים, אבל זה משתלט עליך.
מהקליפה הזו קשה להתנער. היא הופכת להיות חלק ממך, מתאחדת עם גופך. לפעמים מגיע האדם הנכון, שאתה כל כך רוצה לתת לו לראות אותך, את מי שאתה באמת, ללא קליפות ודוקרנים. אתה מתחיל לתלוש אותם אחד, אחד מעליך. תהליך ארוך, מייגע ומתיש. כל כך הרבה תעצומות נפש וכוחות נדרשים ממך לעשות זאת, אבל אתה לא נסוג. השנים לימדו אותך שהקליפה מגינה עליך מפני הרע שבחוץ, אבל למעשה הופכת להיות מקור הרע בעצמה. אתה מבין שעל מנת לחוות, אתה חייב להיפרד ממנה.
כעת אני באמצע חגיגת תלישת קוצים. מנסה להתנער מהקיפוד שבי. לא יודעת כמה קוצים הצלחתי לתלוש, ואני כבר נמצאת בפני צומת דרכים חדש. עוד מעט אגיע לנקודה שיד אחת תתלוש קוץ, והשניה תדביק אותו מיד בחזרה על גופי. הרצון להיפתח בפני אדם אחר גדול, אבל עוד מעט אסגר שוב.
"ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר
על האגו שלי, על האכזבה.
אני אזיז את השמיכות כי מחר בבוקר,
אני שוב מתעוררת עם עוד שכבה".
נאבקת בעצמי חזק ובכל הכוח, לא רוצה לתת לעוד שכבה לכסות את גופי בלילה. לא יודעת כמה אחזיק מעמד. נאחזת ברצון להיות אני, ללא קליפות. למה לתת את הכוח לאדם אחר מלבדי - הכוח להחליט באיזה מצב אני אהיה: חג הגז או פורים. הרי הכל בראש, אני יוצרת את המצב ואני גם יכולה לעצרו, אז למה אני מוצאת עצמי מזיזה את השמיכות שוב?
מביטה בגופי, חצי מירב, חצי קליפה קשה. כעת מתנגן לו פרויקט חדש ברקע. אין לו מילים, רק לחן. לחן שעולה ויורד, יורד ועולה. טוחנים אותו בכל אמצעי התקשורת כל שתי דקות, עם הפוגות קטנות להתרעננות. תוהה כמה זמן איחשף ללחן האיום הזה.
"עדיין קשה לי בין האנשים,
לפעמים אני נזכרת כמה זה כואב
איך הדמעות שלי נפלו על העלים היבשים
ואיך קשה לשנוא את מי שאתה אוהב".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
