מקווה - פיסת גן עדן עלי אדמות

לעולם המערבי יש קושי רציני עם מושג הקשר הגופני. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא העיסוק האובססיבי בנושא זה - על שלטי החוצות בדרכים, במודעות הפרסומת, ברומנים רבי מכר - כמעט בכל אופני הביטוי של התרבות המערבית, החל באמנות האליטיסטית וכלה בשפת הרחוב, המסרים המיניים שולטים ברמה. באופן אירוני, העולם המערבי פעל בנחישות לאורך המאה הקודמת על מנת לשחרר את עצמו מכבלי המוסר והאיפוק המיני, ולבסוף מצא את עצמו עם מזכרת עמומה, שהמין הוא איכשהו דבר מלוכלך.

ליהדות השקפה מנוגדת לחלוטין. על פי התודעה היהודית, הקשר הפיזי בין בני הזוג מכיל בתוכו את הפוטנציאל הרוחני הגבוה ביותר. זהו אחד האמצעים האדירים ביותר שניתנו לבני זוג נשואים לחוות קדושה ולהשיגה.

יחד עם זאת, ממש כמו בכל אמצעי אחר התוצאה תלויה לחלוטין ב"אופן השימוש" - כלומר, הביטוי שניתן לו על ידי כל אחד מהצדדים המעורבים בדבר. האיחוד הגופני הוא כמו בד בשימושו של אמן - הבעל והאשה - כשהמסר הרוחני אותו הם יכולים ליצור עשוי להיות חסר משמעות לחלוטין, או יצירת מופת נפלאה.

המקורות היהודיים הקלאסיים מתארים את הדחף המיני כנהר אדיר. אם רותמים אותו לצרכי האדם, הוא יכול להשקות את הקרקע סביבו ולספק אנרגיה אדירה לשוכני האזור, אך אם לא מנתבים אותו נכון והוא שוצף ללא שליטה, הוא עלול לגרום שטפונות והרס. האיחוד המיני בשימושו הנעלה - בחיי נישואים יהודיים ובהתאם להלכה - מוריד קדושה לעולם, בכך שהוא מחבר בין בעל לאשה מבחינה רוחנית, פיזית ורגשית.

ה"אחדות" בין שתי ישויות עצמאיות אינה קלה להשגה

הקירבה בין הבעל לאשתו איננה רק "תענוג לשמו". על פי מחשבת ישראל, הבעל והאשה היו נשמה אחת לפני היוולדם, נשמה שהתפצלה לשני חצאים, וכשבני הזוג מתאחדים בשנית בחיי הנישואים, הקשר ביניהם מסמל את בריאתה מחדש של הנשמה המאוחדת. "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד" (בראשית ב' כ"ד).

ה"אחדות" אינה קלה להשגה. בגיל הנישואים שייכים שני חלקי הנשמה לשני אנשים עצמאיים לחלוטין, שגדלו ברקע שונה ועברו חוויות שונות, אנשים בעלי דעות שונות ואפילו טעם שונה. למרבה המזל, הנישואים עצמם מספקים שפע של כלים על מנת להתגבר על ההבדלים וליצור גם במישור הפיזי את אותה אחדות הקיימת במישור הרוחני.

אחד הכלים הנהדרים ביותר לעידוד האחדות הוא הקשר הגופני. כל אותם רגשות נפלאים שחשים בני הזוג במערכת היחסים ביניהם מגיעים לשיאם בקשר הגופני האינטימי בין הבעל לאשתו. אם אלוהים העניק לאינטימיות את העוצמה הבלתי רגילה הזאת, סביר להניח שהוא גם נתן אמצעי מקשר כלשהו למצות את מרב הפוטנציאל שבה. האמצעי הזה הוא המקווה.

המקווה, והשיטה הכוללת של "טהרת המשפחה" הקשורה אליו, היו מוכרים בעבר בעולם היהודי כולו, לא פחות מהדלקת נרות שבת. אף משפחה יהודית לא הייתה חולמת אפילו לחיות בלעדיהם. משמעות השורש ק.ו.ה היא איסוף. מבחינה פיזית, המילה מקווה מתייחסת למקום איסוף של מים "טבעיים", ללא מגע יד אדם. כגון: מי גשמים, מי מעיינות או מי נחלים. למקווה ישנה חשיבות כה מרובה, שנקבע להלכה, כי במצב שאין בקהילה מסוימת מקווה ובית כנסת, תינתן עדיפות ראשונה לבניית המקווה.

מבחינה מעשית, המקווה משמש גם גברים וגם נשים, שטובלים בו לפני ביצוע פעולה בעלת קדושה. על אף שהמקווה נראה כמו אמבטיה גדולה, הוא בהחלט לא כזה. על הטובל להתנקות ולרחוץ היטב את גופו לפני הטבילה. המקווה הוא כלי רוחני, ואין לו שום קשר לשמירת ההיגיינה. כיום, השימוש המשמעותי ביותר במקווה נעשה על ידי הנשים, שטובלות בו כצעד במעגל ההתאחדות וההתנתקות בין הבעל לאשתו - מה שמוכר בשם "טהרת המשפחה".

ההבטחה - הנאה נשגבת ועילאית

עבור הראש "המודרני", זה עשוי להישמע מוזר. פרק זה במסורת היהודית כל כך זר לנו היום ושונה ממה שהורגלנו אליו, עד שיש נטייה להבין אותו בצורה לא נכונה. הבנה שגויה זו היא תולדה של ניסיון להשליך את התפישה הרדודה של המאה ה-21 על הדרך העמוקה באופן בלתי רגיל, של חיי הזוגיות בדרך התורה. במעגל המקווה וטהרת המשפחה, הזוג היהודי נפרד כשהאשה מקבלת את המחזור החודשי, והם אינם מחדשים את הקשר הגופני עד לאחר שיחלפו שבעה ימים מרגע סיומו של המחזור. בערב שלפני הלילה בו אמורים בני הזוג לחדש את היחסים הגופניים, טובלת האשה במימי המקווה, שם היא נושאת תפילה לאלוהים שיקדש את היחסים האינטימיים הממשמשים ובאים.

ביסודו, האיחוד המיני הוא הצהרת חיים, שבה בני הזוג מצטרפים יחד במאמץ מקודש למשוך נשמה חדשה, מהמקור העליון, אל תוך העולם הזה. וכנגד, הזמן שבו נאסר על הזוג כל קשר גופני מתקשר לתקופת הזמן בה האשה חווה אובדן של פוטנציאל חיים חדשים, כשהביצית שלא הופרתה נפלטת מגופה. האיחוד שלהם מייצג ומאשרר את עוצמתם של החיים אל מול המוות, התעלות מעל ארעיות הקיום שלנו. בניגוד למה שטועים לעיתים קרובות לחשוב, אין להפסקת היחסים הגופניים בין הבעל לאשתו שום קשר לתחושת דחייה מהדימום החודשי של האשה. להבנה כזאת אין שום אחיזה במקורות היהודיים.

המים הם החומר הרוחני ביותר מכל החומרים הגשמיים

כיצד טבילה בדבר פשוט כל כך כמו מים יכולה להביא להשפעה כל כך עמוקה? המים הם החומר הרוחני ביותר מכל החומרים הגשמיים. הפסקאות הראשונות בספר בראשית (א', ב'- כ"ב) מתארות את תהליך בריאתם של דברים מרשימים שונים, ובתוכם המין האנושי. אולם, אף על פי שישנה התייחסות למים ("ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" בראשית א' ב'.), אין כל התייחסות לגבי בריאתם. חז"ל מגלים בדבריהם, שהמים קדמו לימי הבריאה אותם אנו מונים, וכן קדמו לארץ עצמה. מקווה המכיל בתוכו מים, שלא הושפעו ממלאכת האדם - משום שירדו מעצמם כגשם הישר אל המקווה, או שזרמו לתוכו מתוך מעיין תת קרקעי - הוא הדבר הקרוב ביותר לפיסת גן עדן עלי אדמות, והוא שנותן לנו הזדמנות להתאחד עם המקור הרוחני שלנו.

רגע לפני שהאשה טובלת עצמה במים האלוהיים, היא נושאת תפילה ומעתירה בפני הקב"ה לקדש את נישואיה - את היחסים האינטימיים ביותר והחשובים ביותר שלה. הרב שלמה טוורסקי זצ"ל, גיסי, אמר שאכן מתאים לה לאשה שהטבילה במקווה תהיה באחריותה ולא באחריות בעלה, משום שהמקווה מאחד את המשפחה, ובדומה גם החוכמה הנשית, היא זו שבונה את הקן המשפחתי, יותר מחוכמתו של כל שותף אחר במשפחה.

במידה מסוימת, האשה יוצרת את המשפחה. תשעה חודשים לפני לידתם, היא מכינה את הסביבה הטובה ביותר עבור ילדיה ואז, במשך קרוב לשני עשורים לאחר הלידה, היא מעצבת את סביבתם הרוחנית, הרגשית והפיזית. גם אם אין לה ילדים, היא עדיין זו אשר, במרבית המשפחות, משפיעה בצורה היצירתית ביותר על האווירה הביתית של אותם אנשים אשר חיים מתחת לאותה קורת גג.

לפני שהאשה חוזרת הביתה מטבילתה במקווה, כדי לממש פעם נוספת את המימד היצירתי שבה, היא - היוצר האנושי - מבקשת את ברכתו של יוצר העולם. היא מבקשת מאלוהים לחזור איתה הביתה ולהיות יחד איתה בפעולותיה המקודשות ומעל לכל, להצטרף אל חיי הנישואים שלה.

הבעל והאשה הם "חתן וכלה" מידי חודש בחודשו

במשך כשבועיים בכל חודש הגבר והאשה אסורים זה על זה. ובעקבות "חופשה חודשית" קבועה זו, אומר לנו התלמוד, הופכים הבעל והאשה למעין "חתן וכלה" מידי חודש בחודשו, שוב ושוב... כך עומדים היחסים ברעננות נצחית. אם קשה לכם להאמין בכך, תמיד תוכלו לשאול כל זוג המקפיד על טבילה במקווה והם יאשרו זאת (אף על פי שהם עלולים להסמיק...)

שנית, המקווה מלמד אותנו את ערכו של האיפוק. בעולם בו חוסר נאמנות נפוץ כל כך, כפי שהמצב כיום (ישנה הערכה שכמעט אחד מכל שני גברים נשואים לא שמר על נאמנותו), אנשים מוכרחים ללמוד את אמנות האיפוק. למרבה הצער, לא מלמדים זאת בבתי הספר. במערכת יחסי הנישואים היהודית, כשהבעל והאשה אינם יכולים להשיג זה את זה בהפסקות קבועות, הם מוכרחים ללמוד כיצד לשלוט בעצמם בתוך מערכת חיי הנישואים. ואז, מחוץ לחיי הנישואים, כשמשיכה מתפתחת לפתע והם נקראים לגלות איפוק, הם כבר יודעים כיצד להגיב. אין זה כאילו שדורשים מהם לרוץ מרתון, בעוד שהם מעולם לא רצו 100 מטר.

שלישית, המקווה מעניק לנו את הנכס רב הערך של יצירת הפסקות "בַּיחד" שלנו, הוא מאפשר לנו את ההזדמנות להיות אנחנו עצמנו באופן שלא היה קיים, אלמלא אותן נקודות הפרדה. אחת הסיבות הבסיסיות, שנשמותינו האישיות ירדו לעולם הזה, היא על מנת להגשים חלק מעצמנו, חלק אישי וייחודי שאינו דומה לאף אדם אחר. בחיי הנישואים קל מאוד לשני אנשים לאבד את עצמם זה בזה ולשכוח איפה בדיוק נגמר האחד ואיפה מתחיל השני... זהו אינו האידיאל היהודי. האחדות שבחיי הנישואים היהודיים אינה אחדות של זהות, של שותפים זהים שאינם מתנגדים זה לזה ואינם מציבים אתגרים זה בפני זה. להיפך, מדובר באינטראקציה דינאמית בין שתי ישויות עצמאיות שמחזקות את הזהות שלהן, אף על פי שהם מאוחדים סביב מטרה אחת; בלב אחד ובנשמה אחת. שני אנשים אשר מחזקים את ייחודיותם במהלך תקופת ההיפרדות, מצטרפים שוב יחד ומעשירים זה את זה, דווקא משום שחיזקו את אותו חלק באישיותם אשר שייך להם ורק להם.

• הרבנית פייגה טוורסקי מקדישה את חייה לחינוך יהודי וגישור. היא מרצה בנושאים יהודיים ברחבי העולם. היא אם ל-11 ילדים ונושאת בתפקיד הרבנית לצד בעלה, הרב מיכאל טוורסקי, במילווקי.
  

באדיבות www.aish.co.il - אתר עם חכמת חיים