צבועים, נמאסתם!
בין הקריאות לחרם תרבותי על ישראל מקוממת במיוחד היוזמה האחרונה הקוראת לביטול השתתפותה של ישראל בביאנלה בונציה. מרב יודילוביץ' מסבירה מדוע
אפשר להתווכח על האופן שבו בחרה טולה עמיר, אוצרת התערוכה בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה, להתעמת עם נושא ההנצחה בישראל. הנצחה וזיכרון - מהשואה ועד מלחמות הדמים באזור - הם עסק רגיש ומשוכה שקשה לדלג מעליה מבלי להותיר מאחור נפגעים משני צדי הטרגדיה הישראלית-פלסטינית.
במסגרת התערוכה מוצגים 15 דגמים של אתרי הנצחה ישראליים מאנדרטאות ועד מוזיאונים. המבנים, כך לדברי האוצרת, נותנים לגיטימיות לצורך של החברה הישראלית להצדקת קשיי הקיום הנוכחי והמחיר העתידי שייגבה.
מילותיה של עמיר העמידו על רגליהם האחוריות את המוסרניים והתגובה לא אחרה לבוא בצורת עצומה עליה חתום הארגון "Architects And Planners For Justice In Palestine". הארגון הבינלאומי, שמושבו בבריטניה, דרש מהנהלת הביאנלה לבטל את ההשתתפות הישראלית באירוע בתואנה כי מדובר באמנות המשמשת לצרכי תעמולה ומתעלמת מכך שהציבור הפלסטיני הוא הקורבן העיקרי של הסכסוך. "התערוכה הישראלית כולה אינה מתייחסת לפלסטינים שהם הקורבן האמיתי של שורת המלחמות הבלתי פוסקות שהביתן מנציח", כותב הארגון, שטוען בנוסף כי האדריכלים הישראלים שותפים למעשה לסדר היום הפוסל דיון בנרטיב הפלסטיני.
העצומה, כמו הדרישה להחרים את ישראל באירוע האמנות מהחשובים בעולם, אינה מפתיעה. היא מצטרפת לשורה ארוכה של יוזמות שקראו בחודשים האחרונים בצורה ישירה או עקיפה לחרם תרבותי ואקדמי על ישראל. הקולות הקוראים לבודד את ישראל ולהפכה לפרסונה נון גראטה בפלטפורמות חשיפה שונות, הופכים לטבעת חנק המתהדקת על צווארה של היצירה הישראלית. ראינו את זה בהצנעת התוכנית הישראלית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בלוסאס שבצרפת, בהצהרה של מכון הסרטים היווני שלא יאפשר ליוצרים ולסרטים יווניים להשתתף בפסטיבלים בישראל, בביטול השתתפותם של יוצרים ישראלים באירועי תרבות כמו פסטיבלי הסרטים באדינבורו, לוקרנו והפסטיבל ההומו-לסבי באירלנד וכך גם בפסטיבלי מחול בדרום אפריקה וביפן. אל כל אלה מצטרפות קריאות ישירות של יוצרים פלסטינים ובינלאומיים, בהם במאי הקולנוע קן לואץ', לסרב לכל שיתוף פעולה עם גורמים ישראליים.
חרם תרבותי הוא נושא ראוי לרב שיח ציבורי רחב שעד כה לא התנהל. המסנגרים טוענים כי שיתוף פעולה בין יוצרים ישראלים לפלסטינים משמר את הסטטוס קוו של הכיבוש הישראלי ומהווה כמעין הסכמה שבשתיקה עם המשכו. המקטרגים טוענים כי תרבות ואמנות הם אמצעים לגישור בין שני העמים המסוכסכים וכי חרם יסגור כל אפשרות לדיאלוג רגשי ואנושי בין הצדדים.
חרם תרבותי משמעו מחיקת האחר מחיינו, ביטול מוחלט של הנכחתו במרחבים הפיזיים והמחשבתיים שבהם אנו נעים ופועלים. במידה רבה, חרם תרבותי זהה לבניית חומת ההפרדה שכל החתומים על העצומות והיוזמות למימושו מתנגדים לה נחרצות.
מכל היוזמות שהולכות ונערמות, מקוממת במיוחד זו האחרונה שנדמה כי נולדה מתוך חוסר הבנה משווע וקריאה מעוותת של המציאות המורכבת בין ישראל לפלסטינים. במכתב להנהלת הביאנלה בוונציה טוענים החתומים על העצומה כי תערוכה שמתייחסת להנצחה בהקשר המלחמתי צריכה להביא לידי ביטוי את שני הצדדים. אם היו החתומים קוראים בכתביו של מחמוד דרוויש או מקשיבים לקולות ברחוב הפלסטיני, כמו למשל קולו של במאי הקולנוע ג'ורג' חלייפי, ספק אם היתה דרישתם זו נרקמת מלכתחילה.
יש משהו צבוע ופטרוני בדרישה לייצוג פלסטיני ביצירה הישראלית. אין זה מתפקידם של היוצרים הישראלים לספר את הסיפור הפלסטיני. את הנרטיב הזה מתפקידה של היצירה הפלסטינית לספר. כל פתרון אחר יש בו ניכוס והלאמת קולו של הנכבש, פרק אחרון במנואלה לקולוניאליסט המתחיל. יצירה ישראלית או פלסטינית אינה מחויבת לאיזון. בניגוד לכתבה עיתונאית, היצירה מביאה את עמדתו, תפישת עולמו ורגשותיו של היוצר אשר עוברים דרך המסננת הפרטית שלו.
ביום הקולנוע הפלסטיני, שנערך בשנה שעברה בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, אמר הקולנוען הפלסטיני ג'ורג' חלייפי: "אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו. אם לא נעשה את זה, מישהו אחר יעשה את זה כמו שעשו לאורך כל ההיסטוריה. אנחנו, היוצרים, חייבים לשכוח מה מצפים מאתנו ולעסוק בעצמנו". חבל שהעולם לא מקשיב.
