סרט טורקי

טורקיה היא מדינה יוצאת דופן. "אורפנד לנד" הספיקה להופיע ב-24 מדינות שונות, אך תמיד טורקיה נראתה לנו כעוף מוזר, במיוחד בעקבות ההיסטוריה הייחודית שלה: היא אימפריה לשעבר ששלטה בעולם במשך מאות שנים, היא מדינה מוסלמית בה האותיות הן לטיניות ולא ערביות, והגבול בין שתי יבשות עובר בדיוק בעיר איסטנבול, שחציה אסייתי וחציה אירופאי.

טורקיה היא מדינה מוסלמית בה נפגשות שלושת הדתות באופן הרמוני וחופשי - אפשר לראות באותה השדרה קוקסינל לצד אישה עם רעלה, ואפשר לשמוע מואזין ולקנות במקביל דיסק של "מטליקה". טורקיה היא אולי, יחד עם ישראל וקיבוץ הגלויות שבה, המדינה הצבעונית ביותר בעולם, מכל הבחינות – דתות, מאכלים, צלילים, אנשים ותרבויות.

כל ההרמוניה הזו וערבוב הצבעים הפכו את טורקיה לאחת המדינות המשקפות בצורה הברורה ביותר את הקונספט של להקת "אורפנד לנד". המוזיקה שלנו מכילה מילים משש שפות, יש בה שילוב של כלים עתיקים יחד עם גיטרות מנסרות וציטוטים משלושת ספרי הדתות לצד הצרחות והסלסולים.

כל אלה יצרו בתוך הרוק הכבד מצב אבסורד בו להקה ישראלית, שלעיתים רועשת לאוזן, רוכשת מעריצים במדינות ערב. כשהלהקה הופיעה שם בפעם הראשונה, פגשנו מעריץ מירדן שקעקע את סמל הלהקה על ידו. בנוסף, הוא גם נתן לי ספר בו צוין שהמוזיקה שלנו אסורה להשמעה ושבחור מצרי שנתפס על דיסק של הלהקה נשלח לכלא לתקופה של חצי שנה. ציער אותי מאוד לשמוע שהמעריץ נשלח לכלא בעקבות טעמו המוזיקלי, ועם זאת, נוכחתי לגלות עד כמה המוזיקה היא שפה אוניברסלית והכוח הטמון בה הדהים אותי שוב ושוב.

נסענו לטורקיה בעוד המטה ללוחמה בטרור פרסם אזהרה לנופשים שם. הומלץ שלא לנסוע, ואם כבר לנסוע - אז לא לצאת מהמלון. קראנו בעיתון על ישראלים שקיבלו שם מכות, ראינו בטלוויזיה הפגנות נגד ישראל וחברים שחזרו משם סיפרו על חנויות שהעמידו שלטים עליהם מצויר מגן דוד עם איקס עליו. עוד נכתב שהישראלים מתבקשים שלא להיכנס לחנויות.

עצובים ומדוכאים, היינו בדילמה. מצד אחד - למה לנו להסתכן? אולי שווה לחכות לעיתוי טוב יותר? מצד שני -  בדיוק בשביל הדברים האלה הקמנו את הלהקה. חשבתי שאם אנחנו רוצים להעביר מסר של הרמוניה אז כדאי שנשיר את השירים שלנו בעיקר במקומות שסובלים מדיסהרמוניה, ומעבר לכך, אם כבר נגזר עליי למות, מה יכול להיות יותר טוב מלמות על הבמה בהופעה? החלטנו שההצגה חייבת להימשך. אחרי הכל, טורקיה תמיד נתפסה בעינינו כמקום קסום. חוץ מזה, אנחנו לא ממש להקה פוליטית, אז יהיה בסדר.

הלהקה על הבמה בטורקיה. הקהל שר בעברית (צילום: נטלי ואן הלסט) 

גדולים בטורקיה

הגענו לאיסטנבול ביום חמישי בערב ולמחרת אספו אותנו למקום ההופעה. האולם הדהים ביופיו והתעקשנו על כך שאנחנו רוצים להופיע בו. מעבר לכך, הצוות התורכי, עם כל האהבה שלי אליו והיא רבה, כשזה הגיע להפקה וארגון המופע, הוא מצא את עצמו בבעיה. הציוד היה משובש, התאורה לא עבדה והתפאורה לא הפסיקה ליפול. המשברים האלה שקורים לפני הופעות, הם הרגעים הקשים ביותר. בסופו של דבר, לאחר מאמצים עילאיים מצד אנשי ההפקה - הבעיות נפתרו. טוב שאיש הסאונד שלנו, מארקו ("נרקו"), היה איתנו במסע הזה. הוא סחב את ההתארגנות כולה על גבו וסוף סוף סיימנו ונסענו למלון להתקלח.

חצי שעה אחר כך כבר היינו חזרה באולם. לשמחתנו, המקום היה מלא באנשים וחברים. בגלל שההופעה הזו הייתה הופעת העשור לאלבום השני - "אל נורא עלילה", הכנו ערב ארוך במיוחד, ולרגל המאורע גם הגיעו חברים קרובים מאוסטריה, הולנד, גרמניה וישראל. גם דולורס, רקדנית בטן ממוצא טורקי שחיה בגרמניה, הגיעה לרקוד איתנו על הבמה.

בשעה תשע וחצי המקום כבר רעש וגעש והסידורים האחרונים נעשו. רגע לפני העלייה לבמה לבשתי את "הגופיה הטורקית" שלי. מדובר במעין גופיה של נבחרת הכדורסל של טורקיה שקיבלתי ממעריץ לפני כמה שנים. והנה מבלי לשים לב, המוזיקה התחילה. אחד אחרי השני עלינו לבמה, ועכשיו, כשמגיעים לפסגה של ההר, כל התלאות שעברתם בדרך הופכות את הרגע הזה למתוק יותר. התמלאתי בשמחה כשראיתי בקהל כל כך הרבה אנשים. הסאונד במקום היה נפלא והקהל היה עוד יותר - שר איתנו כשצריך, מחא כפיים, קפץ בזמן הנכון ונתן הרגשה ביתית ליהודים שמופיעים במדינה מוסלמית ובעיתוי גרוע. הם אפילו הכירו את השירים בעברית, ביניהם משפטים כמו "אל מאוד נעלה, אקדם פניו בשירה ותהילה אבוא למעוניו".

מתוך ההופעה. ההדרן התחיל עם שני שירים בתורכית (צילום: נטלי ואן הלסט)

למחרת בבוקר מיהרנו לעלות על אוטובוס ולנסוע לאנקרה להופעה השנייה. הדרך לאנקרה, על רקע הנופים, ההרים והאגמים, הייתה יפיפייה. כשהגענו למקום, חלק מחברי הלהקה והצוות יצאו לסיבוב קטן בעיר וסיפרו שכמה בלוקים מן המועדון בו מיועדת להתרחש ההופעה, ישנה הפגנה נגד ישראל. מצד אחד נאגדו מפגינים שצעקו ומהצד השני נראו שוטרים עם קסדות ואלות. האמת היא שפחדנו ותהינו האם המפגינים האלה יודעים שלהקה מישראל הולכת להופיע כאן בעוד מספר שעות. באותו רגע התחלתי להזכיר לעצמי שוב את המטרה שלשמה הגענו והייתי בטוח שיהיה בסדר.

וכך היה. אותה הופעה באנקרה הייתה אחת ההופעות הטובות שהיו לנו אי פעם. העובדה ששירים שכתבנו מצליחים לרגש אנשים, לגרום להם לשיר, לדמוע, להוציא אותם מהבית בשביל לראות אותנו - חבורת ישראלים, בת-ימית פתח-תקוואית, אין לה מחיר. במהלך ההופעה שמעתי מישהו צורח את שמי, שוב ושוב. כשפניתי אליו, הוא ענה: "Kiss your shirt please". על גופיית הכדורסל הטורקית צויר סמל תורכיה ואני לקחתי אותה והדבקתי לה נשיקה ענקית. את שלב ההדרן התחלנו עם שני שירים בטורקית.

לאחר ההופעה יצאנו לפגוש את הקהל ואין ספק כי אלה היו הרגעים הכייפים והמרגשים ביותר. בעינינו, אנחנו לא ממש "רוק סטארים", דווקא קרובים יותר לאנשי שכונה. זו הרגשה מדהימה לדעת שמעבר לרוק'נרול, מעבר לרעש של הגיטרות והצרחות, נוצרו חברויות ודו-שיח בין אויבים לכאורה. אפשר להודות, לפעמים קשה להיות מוזיקאי. מדובר בעבודה כפוית טובה, קשה מאוד וכואבת שאין בה ממש הרבה פרנסה. אבל ברגעים כאלה, בעיקר ברגעים כאלה, אני יודע שמה שאנחנו יוצרים וממשיכים לעשות, חשוב ושווה.

• ב-15 בנובמבר תופיע "אורפנד לנד" תופיע בבית שמואל בירושלים במסגרת "פסטיבל העוד", וב-25 בנובמבר במועדון התיאטרון ביפו. 
• לאתר הרשמי של "אורפנד לנד"
• האזינו לשירי הלהקה בדף ה"מיי-ספייס" שלה
  

סייע בהכנת הכתבה: אור ברנע