קראתי לה "העוֹגייה שלי"
צפתי על הגב בעיניים עצומות והתענגתי על עיסוי כפול, אצבעותיה החמות של השמש מעליי ודגדוגיו הצוננים של הים מתחתי. נשמתי עמוק ורגוע, עד שהראש שלי נתקל בבול עץ ושני קרשים נלחצו לי סביב הצוואר. כשפקחתי את עיניי בבהלה, גיליתי שהבול הוא ברך והקרשים הם שתי רגליים ארוכות. הייתי צריך לאמוד את אורכן כבר אז
את סיגל פגשתי בים בחלק השני של הקיץ, החלק שבלי מדוזות ועם מכסה מוגברת של צרפתים. הגעתי עם אייל לקטע הפינתי של חוף הילטון, הוא שלף ספר, ואני זינקתי למים.
צפתי על הגב בעיניים עצומות והתענגתי על עיסוי כפול, אצבעותיה החמות של השמש מעליי ודגדוגיו הצוננים של הים מתחתי. נשמתי עמוק ורגוע, עד שהראש שלי נתקל בבול עץ ושני קרשים נלחצו לי סביב הצוואר. כשפקחתי את עיניי בבהלה, גיליתי שהבול הוא ברך והקרשים הם שתי רגליים ארוכות. הייתי צריך לאמוד את אורכן כבר אז, אבל הייתי נבוך, ניסיתי לשחרר את ראשי במהירות מתוך רגליה של סיגל, ולאחר מכן כבר היינו שקועים במים עד צוואר ואני ממילא הייתי מרוכז בעיניה ובהרכבת משפטים חכמים.
דיברנו שלוש שעות, זה מה שאמר לי אייל לאחר מכן, לא שמתי לב כי לא הייתי רגיל לדבר עם מישהי שלוש שעות, גם לא בנסיבות נוחות יותר שמיועדות לשיחות ארוכות. רק החברה שלה שצעקה מהחוף שהיא הולכת הביתה קטעה את הבילוי הימי שלנו. סיגל אמרה שהיא חייבת ללכת, אבל אם אני רוצה היא תרשום לי את הטלפון שלה כשנצא. רציתי מאוד, ואז נזכרתי ברגליים שלה והבטחתי לאלוהים שאם היא פחות מ-1.65, אני ארוץ איתה עד קו האופק ואולי אפילו לחופה. שחינו קצת, וכשהתקרבנו לחוף היא התחילה ללכת, למרות שאני המשכתי להתקדם בשחייה. הבחנתי ברגליים שהיו ברשותה והבנתי שיש מצב שהיא יותר גבוהה ממה שחשבתי, אז אמרתי לאלוהים שאני מוכן להתפשר גם על 1.68.
הלב שלי שקע עמוק יותר והתפשרתי על עוד סנטימטרים
ככל שהיא יצאה יותר מהמים, הלב שלי שקע עמוק יותר והתפשרתי על עוד סנטימטרים במשא ומתן שלי עם אלוהים. בשלב מסוים זה היה מביך, כי היא הלכה, ואני פחדתי לעמוד לידה ורק המשכתי לשייט במים שהגיעו לה עד הברכיים. היא חייכה במבוכה, וראיתי את אייל, החברה שלה ויתר האנשים על החוף מביטים בסקרנות בבחורה הגבוהה שצועדת במים הרדודים ומתחתיה איש נבוך שנגרר על מרפקיו בזחילה אינדיאנית.
איפה הרגליים האלה נגמרות? (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
כבר לא יכולתי להמשיך להתקדם ככה במים, כי הצוואר נתקע לי בחול, אז לפני שהתרוממתי אמרתי לאלוהים שאני מוכן כאן לפשרה שלא עשיתי כל חיי, ואני לא אוותר גם אם
סיגל תהיה בגובה שלי. התרוממתי והבנתי שאלוהים לא אוהב שעושים איתו יותר מדי משא ומתן. אולי אם הייתי מציע לו על ההתחלה 1.75 הוא היה הולך על זה. כרגע הוא וסיגל הלכו על הרבה יותר. 1.85. אני יודע, כי שאלתי אותה ברגע שהתרוממתי. זו היתה שאלת אינסטינקט, כמו זו שיוצאת לך מהפה כשאתה רואה מישהו עם מקל עיוורים ושואל אותו אם הוא עיוור. היא הרגישה במבוכה שלי, ואולי בעצמה היתה מופתעת כי קיוותה שאני שחקן כדורסל, אז לא החלפנו עוד מילים והלכנו לדרכנו, אני למגבת שלי והיא לשלה.
אייל לא הפסיק לצחוק, הוא הכיר את השריטה שלי עם הגובה וכבר הצליח להבין את השתלשלות האירועים. "היית צריך לראות את הפרצוף שלך כשיצאת, כאילו הובילו אותך לגרדום".
"היא מדהימה", מלמלתי ופזלתי לעברה. היא התנגבה והחברה שלה כבר עמדה חסרת סבלנות עם התיק.
"אתה לא הולך לקחת טלפון?"
"אתה רציני? ראית לאן אני מגיע לה?"
"ראיתי, וזה לא מקום רע כל כך", חייך, "דווקא חבל, כי נראה שהיה לכם חיבור חזק במים".
"היה טוב, כן, אולי אני אכיר אותה לך? אין לך מושג כמה היא מקסימה".
אייל לא ויתר לי, הוא הזכיר כמה שנים אני מחפש את החיבור הזה, ומה הם כבר עשרה סנטימטרים ביחס לחיבור אמיתי. אייל עובד כצלם חתונות, והוא סיפר לי שכל תשע חתונות יש לו חתונה אחת שבה האשה יותר גבוהה. היתה לי תחושה חזקה שהוא המציא את הסטטיסטיקה הזו, כי למה דווקא תשע? ומה הוא יושב אחרי כל חתונה ועושה רשימות באקסל?
בסוף הלכתי אליה. אני אומר בסוף, כי זו היתה באמת הדקה ה-91, אחרי שהן כבר אספו את התיקים, שטפו את הרגליים בכניסה לחוף והתחילו לטפס לכיוון הגן, רק אז התחלתי לזוז, קודם בהליכה מהירה ואז עברתי לריצה. כשהגעתי הן ניערו את החול לפני שנכנסו לאוטו של סיגל. היא חייכה אליי, והחברה שלה הנידה בראשה במבט מרחם. ניסיתי להתעלם, בלעתי את הרוק והגאווה, ביקשתי טלפון, סיגל לקחה חתיכת נייר מהתיק, התכופפה ורשמה לי אותו על מכסה האוטו.
באה עם נעליים שטוחות וגישה פתוחה
יצאנו שלושה חודשים וקראתי לה "העוֹגייה שלי", על שם עוג מלך הבשן. שנינו אהבנו וניסינו לשים בצד את הסנטימטרים שהפרידו בינינו. לה לא היתה בעיה להתעלם מזה, באה אליי תמיד עם נעליים שטוחות וגישה פתוחה. אלא שאני הייתי יותר בעייתי, חיפשתי מגפי בוקרים ובילויים קרובים לחנייה של האוטו, כדי לא ללכת לידה ברחוב.
אייל אמר שהכל מכוון, בגלל השריטה שלי מנסים מלמעלה להדגים לי כמה הדברים האלה חסרי חשיבות ונתנו דווקא לי, שלא הייתי מוכן לצאת עם מישהי שנמוכה ממני בפחות מעשרה סנטימטרים, ענקית שגבוהה ממני בעשרה סנטימטרים.
אבל כמו שיכולתי לנחש באותם דקות שזחלתי על החול והיא פסעה לצידי ברגליה הארוכות - לא הצלחנו לרוץ יחד עד האופק. ויתרתי, כמו בעבר, אלא שהפעם נטשתי בעודי מאוהב. חשבתי עליה הרבה מאוד בשנה הראשונה אחרי שנפרדנו, קצת פחות בשנה השנייה, ובשנה השלישית אייל הזכיר לי אותה.
"נחש את החתונה של מי צילמתי אתמול?"
"סיגל?"
"אולי יסקרן אותך הגובה של החתן שלה".
"כמה?"
"אתה בטוח שאתה רוצה לדעת?"
"נו כבר", הייתי חסר סבלנות.
"מטר שבעים".
"שקרן!"
"טוב, נכון, שיקרתי".
"לגבי החתונה של סיגל?"
"לא, היא באמת התחתנה, אבל עם מישהו גבוה. שני מטר".
"באמת?" התחלתי לנשום לרווחה, כי הבנתי שגם ככה לא היה עובד בינינו.
"זה מה שרצית לשמוע, נכון?"
"אני רוצה את האמת", מלמלתי.
"לא יכול לומר לך".
"מה לא?" התעצבנתי.
"אני לא אומר לך. תתמודד..."
לפנייה לכתב/ת 
