שייקספיר, לא מה שחשבתם

את האהבה האולטימטיבית של רומיאו ליוליה משאיר הכוריאוגרף הרומני אדוארד קלוג לחולמים. מיצירתו הנפלאה, "רדיו & ג'ולייט", נפקדות אמנם משפחת מונטגיו ומשפחת קפולט אבל ייסורי האהבה, היופי שבה, האילוזיות ומשחקי הכוח קיימים.

ניצוצות של טירוף מהפנט. "רדיו & ג'ולייט"

בדרכו הייחודית והמקורית פותח קלוג את הטרגדיה השייקספירית לפרשנות אישית וביצירת שיח לכאורה בלתי אפשרי הוא מחבר את כלל האלמנטים המרכיבים את המחזה האלמותי למוזיקה של להקת הרוק האלטרנטיבית רדיוהד. קלוג משחרר את הסיפור ממיקומו במאה ה-13 בוורונה וממקם אותו במאה ה-21. רומיאו יכול להיות כל אחד מששת הרקדנים הנפלאים של להקת הבלט נסיונל של מריבור מסלובניה בה הוא חבר מזה 15 שנה. אבל יוליה, ובכן יוליה יש רק אחת.

היצירה נפתחת בוידאו-דאנס בצבעי שחור-לבן מגורענים שמכתיבים את הטון המלנכולי-מהורהר שלה. בניין ישן, דלת עץ מרוקעת ברזל, מסדרון מקושת, חדר מדרגות ודלת עץ שנפתחת אל חדר נזירי בו שכובה יוליה. המצלמה עוברת על תקריבי איברים ופתאום, כמו מתוך זמן אחר, מוקרנת על המסך סצינת דואט קשוח, זיכרון שמחזיר אל ההווה בלעדיו. על מלבן אור צהבהב מעומעם שמוטל על הבמה כמו קבר חולפים גברים לבושים בחליפות שחורות. העין צריכה להתאמץ בכדי לזהות את התנועה הריטואלית. כמו בעבודה קולנועית משתמש קלוג בהבזקים, מעברי אור וחושך שמפרידים בין התרחשות אחת למשנה. התנועה נקייה מאוד, טכניקת הריקוד מדוקדקת, הבמה לבנה כמו דף ריק ומוקפד ואז נשטפת בנוכחותה הדומיננטית של מויקה קלאר – יוליה. בחדות התנועה, הנסערות שבה והמכניות המדויקת שמשרה תחושת קור, יש ניצוצות של טירוף מהפנט.

מיוליה עוברים אל תצוגת תכלית על טהרת המין הגברי – מחול טווסי אלגנטי של שישה רקדנים עוצמתיים ושונים מאוד אחד מהשני. קלוג מהנדס את התנועה כמו בשירת קנון – מתחילה באחד, ממשיכה בשני וממנו הלאה. הוא שובר מקצבים, מכה ומרפה, עובר מסצינת מאבק אלימה בין הגברים (אולי כדימוי למלחמת המשפחות מונטגיו וקפולט) לווידאו מלווה בנגינת פסנתר מלודית.

אין ביצירה הזו אמירות חד משמעיות, ההיפך, נדמה שהמהות מצויה דווקא באניגמטיות, בפיתוי ובסקרנות שהיא מעוררת. למרות הקור, שמשתקף גם בשפה התנועתית וגם באסתטיקה הבימתית, היצר בוער. רוצה אולי לומר משהו על מהות החיים בעידן המודרני ועל התשוקה שחזקה יותר מהכל.