הקשר בין עראק בדייט שני לבין אינקובטור
אני רווק בן 33, ובשנים האחרונות הדיאלוג הפנימי שלי עם אבהוּת הולך ומחריף. תינוק תמיד היה חלק מאותו דיאלוג, או יותר נכון תהליך הייצור שלו, הרבה פחות התוצר הסופי. מבט אל מאחורי הקלעים של תעשיית החומר האנושי באיכילוב גרם לי להבין כמה אני רחוק
מסדרונות בית החולים היו כמעט ריקים בדרך לתינוקיה, ואילו כאן יש כל כך הרבה תינוקות. ניסיתי לתהות איפה המשפחות של התינוקות האלה. איך הילדים האלה בלי אמא שלהם.
תהליך אישור הכניסה לתינוקיה גרם לי להבין שאני מוכנס לחדר השמור ביותר במדינת ישראל, יותר שמור מהבור בקריה, יותר מסתורי מהכור בדימונה. ריח חומרי הניקוי הבהיר לי כי אקונומיקה מעורבת בעניין. האחיות מסביבי רחרחו אותי בחשד - ובצדק.
האמת, לא ראיתי משהו שאני ממש רוצה
הרגשתי כמו צ'רלי בממלכת השוקולד, הכל מונח לפניי, רק צריך להושיט יד ולקחת את היקר מכל. אבל האמת, לא מצאתי מה לקחת, לא ראיתי משהו שאני ממש רוצה. התינוקות היו חמודים כל עוד קראתי להם תינוקות כקבוצה ומרחוק, אבל כשהתקרבתי ככל שאיפשרה לי האחות בחנתי אותם כפריטים. הם היו סגולים, מקומטים, עם שיער קופצני כמו של הכבשה דולי 3. חוץ מזה קצת פחדתי: הייתי לבד מול רבים. הרי ידוע שהאדם הוא חיה תבונית ויכול לצוד בלהקות. הייתי לבד מול 40 ראש ששכבו בפסיביות על הגב וידעו להבדיל כנראה בין אור לחושך. טוב, אני כנראה אצא מפה חי, הרהרתי, מיוזע. יצאתי.
מלכתחילה נשלחתי למחלקת היולדות של בית החולים מטעם העבודה שלי, כדי ליצור שיתוף פעולה על בסיס עסקי. כשדלתות המעלית עמוסות קורי האבק נפתחו כדי לשאת אותי אל קומה השנייה, הייתי עוד מנותק רגשית מהחוויה האישית שעמדתי לעבור. בכל זאת אני רווק בן 33, שבשנים האחרונות הדיאלוג הפנימי שלו עם אבהוּת הולך ומחריף. תינוק תמיד היה חלק מאותו דיאלוג, או יותר נכון תהליך הייצור שלו, הרבה פחות התוצר הסופי, שהופיע בידי אמהות מסמורטטות לעייפה בכל מיני פינות אפילות בקומה השנייה.
בפינת הקפה הקטנה ישבו כמה מבקרים עם הזוגות הצעירים. משפחת סימפסון הישראלית שלצידה ישבתי החלה לנהל ויכוח על השם של התינוקת החדשה. "למה לא תקראו לה מוריה, ליאם, ים, ארין או רומי, למה שני? שני זה שם ישן", זעקה הסבתא. "לא יודע, זה השם שקפץ לה שהיא ראתה אותה", השיב לה האבא של ספק-שני.
הקרחת של האבא הטרי הבריקה, הוא היה בשיאו, זרח נצץ, הניף את יד אזיקון הפלסטיק אל על, במצבו הוא יסכים להכל, הוא יחתום לי על ערבות, ויתנשק צרפתית עם הרופא המיילד. הוא חיפש את העיניים שלי בכל משפט שיצא לו מהפה, ניסה ליצור איתי קואליציה גברית.
כמות התינוקות שראיתי שם טלטלה אותי (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
אני לא הייתי שם בשבילו. כמות התינוקות שראיתי טלטלה אותי. אט אט התחוור לי שאני רווק הנמצא בנקודה A, והתינוקיה היא נקודה B, אבל הדרך מ-A ל-B לא ממש ברורה לי. איך בדיוק אני אמור להגיע למצב שיש לי פה תינוק, אשה, סבתא, 8 בונבוניירות וקרחת מבריקה? אפילו כבר החלטתי עם עצמי שאני לא ממש מפחד להניף פה איזה תינוק לשתי דקות דביקות, מה שבעבר סלדתי ממנו, אבל עדיין המבט אל מאחורי הקלעים של תעשיית החומר האנושי באיכילוב גרם לי להבין כמה אני רחוק. מה הקשר בין שלוש כוסות עראק בדייט שני לבין אינקובטור?
מותר לי לשיר ולרקוד, מותר לי לקבל התמוטטות עצבים
בחיפוש אחר השירותים פתאום הבנתי משהו, הבנתי את הכוח שמשרה מחלקת היולדות על גברים. הסביבה במסדרונות נתנה לי תחושה של עוצמה, כולם חשבו שאני אב טרי, ומכאן הכל מותר לי. הרגשתי הכי מוגן בעולם, זקוף, גאה, אבא בשר ודם, אזרח עתיר זכויות, נא לפנות לו את הדרך. מותר לי להיות עייף, עצוב, זחוח, מתוסכל. מותר לי לשיר ולרקוד, מותר לי לקבל התמוטטות עצבים, גן עדן לנפש. המבטים סביבי עטפו אותי והגנו עליי.
רציתי להישאר עוד קצת בחום הזה, בגֵנים הכביכול מנצחים שלי, בזרע המובחר שהגיע ליעדו. יש מי שימשיך אותי ויגלגל את כסא הגלגלים שלי יום אחד באיזו "אחוזת שולה זקן" לקשישים. חייכתי לעצמי תוך שאני מוריד את המים בשירותים ומתעורר מחלום האגו-טריפ האבהי המופנם שלי. מישהו כתב בטוש שחור על הקיר ליד האסלה: "בשירותים זה ייצא לך". עושים כבוד במחלקת היולדות.
איש אחד עם זקן נתן לי כרטיס ביקור
הסתובבתי במחלקה, איש אחד עם זקן נתן לי כרטיס ביקור, הוא מוהל והוא רוצה לעשות ברית מילה לבן שלי. הוא מציף אותי במזל טובים, לא מקשיב לכך שאני הכי רחוק מלהיות אבא. מבין כל הבלונים הוורודים שעפו לי בראש, הפרחים עטופי הניילון שעברו מתחת לאף שלי, השוקולדים שסבתא סימפסון חילקה לי, השמחה הזו שהקיפה אותי, הרגשתי קצת חייזרי, אדיש, זר כל כך לחוויית ההתעלות שגדשה שם. בחנתי את ההורים הצעירים ברגע הכי מרגש שלהם, ברגע הכי זוגי שלהם, הכי טהור שלהם, אצל חלקם לא הצלחתי לזהות אם קרה להם אסון גדול, או שהם מאושרים כל כך. הם הולכים להיות אחראים מעכשיו על איש קטן לכל ימי חייהם.
בדרך החוצה מבית החולים נזכרתי שוב בתינוקיה הזו, בחבורה הזו של התינוקות שיום אחד יהיו בני 30 וכל כך הפחידו אותי היום. העולם שלהם יהיה כל כך שונה משלנו. עברו לי בראש כל מיני פרסומות ישנות לאמצעי מניעה ואמרתי לעצמי למה לא בעצם, יש לי סופר-פארם מתחת לבית.
האימייל של זיו
לפנייה לכתב/ת 
