מעולם לא הייתי פרובוקטור
אסף הראל כבר לא רוצה להרגיז אף אחד וחוזר לפריים-טיים שלכם עם "מסודרים", סדרה שבאה רק לעשות כיף. ובכל זאת משהו מציק לו שם, בלב המיינסטרים: "אנשים מתלוננים על ערוץ 2 כאילו הוא מייצר את הבעיה. תסתכלו על תוצאות הבחירות ותבינו איפה הבעיה". ויש גם מסר לרוחמה אברהם. בלאגן
בסדרה החדשה של אסף הראל, "מסודרים", אסי כהן הוא המניאק המקסים, הכריזמטי, הכובש והפלרטטן, זה שיסתכל לך באישון ויאבחן לך משהו עצוב בעיניים. את עצמו ליהק הראל לתפקיד הבחור הטוב, השקול, שיושב על ערימה של ערכים כשברקע מתנהלת איזו מערכת יחסים זוגית ארוכת טווח. כשאסי כהן מנסה להחזיר אותו ואת שני החברים האחרים שלו, ערן זרחוביץ' ומאור כהן, לימים פרועים ועליזים שמזכירים אולי את הצבא, אבל לא את גיל 30, הראל לא כל-כך שש לקחת רוורס.
במציאות, הקריירה של הראל עושה דווקא את הכיוון ההפוך, הפחות נפוץ. שנתיים אחרי שירדה הלייט-נייט שלו בערוץ 10, "כל לילה", זכותה תגן עלינו, וכמה שנים טובות אחרי "שוטטות" ו"מ.ק 22", הוא מוצא את עצמו בלב הפריים-טיים של "קשת" (שבת, 21:45). כאן הוא מתפרקד עם סדרת פאן, תקציבי ענק, מגלם דמות שהיא בעצם ההיפך מכל מה שעשה עד היום, ועוד מודה שהיא הכי דומה לו. כן, מהמקום של אסף הראל, המיינסטרים הוא-הוא ה'פרוע' החדש.
"מסודרים" היא סדרה על ארבעה הייטקיסטים, שעשו אקזיט נאה עם הסטארט-אפ שלהם, וסידרו את עצמם לכל החיים. "אסי הוא הבנאדם שלא רוצה להתבגר", מפרש הראל, "שרוצה שנהיה כמו פעם, ארבעה חברה שמבלים כל לילה, ופתאום הכסף מאפשר את החופש הזה. פתאום אפשר לא להתבגר. חלק מהקונפליקט המרכזי בסדרה הוא סביב זה. אוקיי, אנחנו יכולים לא להתבגר, אבל מה זה אומר, שעכשיו נמשיך להתהולל או שכן יש ערכים שלא קשורים לכסף?"
ואתה?
"אני רציתי לנסות להרגיש מה היה קורה לי אם הייתי זוכה בסכום כזה. וגם הרגשתי שאסי כל-כך כריזמטי, שהוא צריך קונטרה. דמות שתעמוד מולו עם ערכים אחרים ותפיסת עולם שונה. הרובד האנושי של הסדרה בעצם לא קשור לכסף. כי מבחינה רגשית, אם בחורה מסרבת לך או מקבלת אותך, זה כואב או משמח בלי קשר לשאלה כמה כסף יש לך בבנק. הוא רק מאפשר סוג של בריחה. העונה הזאת בעצם מנסה לעסוק בתהליך ההתבגרות של בחורים בני 30".
נשמע עמוק.
"לא נגענו בזה יותר מדי לעומק, כי אנחנו בכל זאת לא סדרה כבדה, צריך שיהיה כיף".
מאור כהן גם מתבגר?
"לא. יש גבול".
כיף צריך שיהיה
אסף הראל מאמין בכיף. אמונה שמאפשרת לו להתרווח בפנקס התקציבים של "קשת", ולשים את כל הז'יטונים שלו על סדרת פאן, סגנון שהוא היה שמח אם הטלוויזיה הישראלית היתה מייצרת קצת יותר ממנו. על "מסודרים" הוא שוקד, יחד עם מולי שגב, בשנתיים שעברו מאז שהשאיר מאחוריו את ערוץ 10.
הימים היו ימי חוסר היציבות שאפיינו את הערוץ. העונה היחידה של הלייט-נייט ההוא, שהחזיק בציפורניים ארבעה חודשים, הסתיימה בצל פרשת "רוחמה אברהם", שעלתה לערוץ 120 אלף שקל. למרות הכל היתה להראל, שנחשב לאיש טלוויזיה מוכשר, האופציה להישאר בערוץ. אלא שאז "קשת" הגיעו אליו עם הצעה כל-כך אטרקטיבית, שלערוץ 10 לא היה סיכוי. "'קשת' בעצם אמרו 'בוא תעשה מה שאתה רוצה, באיזה תקציב שאתה רוצה, ובערוץ 2", משחזר הראל. "10 לא יכלו להשוות לזה. חוץ מרצועה יומית, שערוץ 2 לא יכול לייצר, לא היה להם באמת משהו להציע".
גם בערוץ 2 המצב לא מזהיר.
"הסדרה נוצרה בתקופה שלפני המכרז. אני לא יודע אם 'קשת' היו נכנסים היום להרפתקאה הזאת, כי זאת סדרה מאוד יקרה. זאת סדרה על כסף, ומטבעה היא עולה הרבה כסף. יותר מסדרה על אמא חד-הורית, מן הסתם. אולי בכבלים יש תקציבים כאלה, אבל אף אחד לא רואה את זה שם".
משתתפי הסדרה. "אני לא יודע אם 'קשת' היו נכנסים היום להרפתקאה הזאת"
גם מבחינת הפורמט, "שוטטות" הלכה קצת יותר רחוק. היא יותר, מה שקוראים, 'הברקה'.
"תראי, 'שוטטות' היתה פחות מיינסטרים. היא היתה סדרה יותר זולה, היא לא שודרה בשעות מוקדמות ויכלה להרשות לעצמה להיות יותר חדשנית. סדרה עם תקציב כמו של 'מסודרים' חייבת לפנות לקהל יותר גדול".
במודע.
"בטח. מהרגע שהבנו שאנחנו עושים סדרה מאוד יקרה, הבנו שהיא צריכה להיות כזאת".
הלכת לכיוון הזה בלי התלבטות?
"בשמחה אפילו. לא הייתי שם, ואני תמיד אוהב חוויות חדשות. עשיתי אנימציה פרועה ולייט-נייט בערוץ.. לא נישה, אבל קטן, כזה שאתה צריך לייצר רעש כדי להיות קיים. פה לא צריך לייצר רעש, כי אתה כבר קיים".
זה הפיך?
"לא תהיה לי בעיה לחזור לשם. אם הסדרה הזאת לא תמשיך - ואני כמובן אשמח אם כן - אני רוצה לעשות משהו דל תקציב. העומס של התקציבים הגדולים, וכמה שזה מחייב, עייף אותי. בסופו של דבר הלחץ הוא נגזרת של התקציב שאתה עובד איתו. אי אפשר גם לבקש המון כסף וגם להגיד 'תעזבו אותי'".
איפה אתה מרגיש את המכבש של 'קשת'?
"אני חייב להגיד לך שאני לא יודע לאיזה מכבש מתכוונים, בעיקר כי אני עובד מול מולי (שגב). אבל אני אגיד משהו למרות שלא תכניסי אותו (הכנסתי! ס.ש): 'קשת' נתנו בי המון אמון, ואפשרו לי חופש. לאורך כל הסדרה לאבי (ניר, מנכ"ל קשת) היתה הערה אחת, וגם זאת היתה בקשה".
איזו?
"אה.. איזו סצנה אחת שהוא הרגיש איתה לא נוח. אני חושב שהיא גם לא כל-כך עבדה בהקרנות שעשינו, ובמילא הייתי מוריד אותה. אבל באופן כללי לא היה שום וטו, שום הכתבה או השפעה על התהליך היצירתי, וזאת עוד הפקה פנימית של 'קשת'".
הפתיע אותך?
"לא, קיוויתי שזה יהיה ככה ושמחתי. אני לא חי עם כל הדימוי הזה של גוף תקשורת דורסני. איפה הדורסנות הזאת? זה כמו שלי יש את דימוי הפרובוקטור. איפה אני ואיפה הפרובוקטור. אז ב'כל לילה' היה צורך קצת לשעשע. אף אחד לא עשה פרובוקציות, אבל נוצר הדימוי, אז בסדר".
הולד איט. תמונה של רוחמה אברהם על התחת של מישהו, זאת לא פרובוקציה?
"אני אומר לך, אם הייתי רוצה לעשות פרובוקציות, הייתי עושה דברים הרבה יותר גדולים. לא היה בזה שום דבר פרובוקטיבי, זה היה סתם הומור מפגר שנועד להצחיק. אבל כמות הצביעות וההתחסדות בארץ הזאת מפרשת כל בדיחה כפרובוקציה, וישר הולכים לתביעות דיבה, מדינה שלמה חסרת הומור. ניקח את המקום הקיצוני, השואה. אין ילד שלא מספר בדיחות שואה בבית ספר, אבל לא בטלוויזיה. למה? כי לא מבינים פה מה זה המדיום הזה. אני אומר – הטלוויזיה צריכה לשקף את החברה. אם אני צוחק מזה בבית ספר, אני רוצה לצחוק מזה גם על המסך, כי זה מה שמצחיק אותי. אבל הדור הקודם, ודור הפקידים המתחסדים החדשים, אומרים שטלוויזיה זה מה שאנחנו רוצים או צריכים להיות, כי זה כלי חינוכי. אבל בשביל זה יש את הטלוויזיה החינוכית!"
אז מה אתה רוצה?
"אני אומר, צריכה להיות נישה, ולא חשוב איך תקראו לה, אבל חייב להיות מקום עם לגיטימציה להגיד גם דברים שלא נעים או לא מקובל לשמוע. אם הילד מספר בדיחת שואה בבית ספר הוא פרובוקטור? לא, הוא ילד נורמלי. הוא מגלה שאפשר לצחוק על זה וזה הכי אנושי. זה לרגע לא אומר שהוא מזלזל או לא מעריך, או לא נותן לזה את המקום הראוי בהיסטוריה של העם היהודי. אבל כאן רגילים לטלוויזיה צבועה, מתחסדת ומזוייפת, וברגע שאתה מנסה להביא משהו אחר, זה ישר נתפס כפרובוקציה. בגלל זה אני אומר, מעולם לא הייתי פרובוקטור, אני פשוט לא מקבל את המוסכמות שערוץ 1 ומדורת השבט הכתיבו".
ובעבודה שלך בערוץ 2 לא נתקלת בצביעות הזאת?
"לא, כי לא הזמינו אותי להיות לייט-נייט. התבקשתי לעשות סדרת פריים, וזה האינטרס שלי, עכשיו אני צריך שמאות אלפים יוכלו לראות את הסדרה. אבל עדיין חסר לי בטלוויזיה המקום הזה, שי ודרור מאוד חסרים לי. מאוד. כי לרגע אחד מישהו היה מוכן לצחוק על דברים שלא נהוג לצחוק עליהם, ושילם את המחיר".
אז הטלוויזיה שלנו תקועה.
"אבל אנחנו תקועים בכל המישורים. זה לא שיש לנו פוליטיקה מדהימה, תיאטרון מדהים, תרבות מדהימה והטלוויזיה גרועה. פני הטלוויזיה כפני הדור. ואנשים מתלוננים על ערוץ 2 כאילו הוא מייצר את הבעיה. תסתכלו על תוצאות הבחירות ותבינו איפה הבעיה. הבעיה היא עמוקה והיא הולכת הרבה שנים אחורה".
אתה מעורה אקטואלית?
"ברמה מסוימת, אבל כמה כבר אפשר להתעסק באוזלת היד של המנהיגות שלנו? זה משעמם. אם כבר לקבל את המציאות המטופשת, זה דרך עיניים ביקורתיות ולא מתחסדות. לונדון וקירשנבאום, למשל, אומרים באומץ מה שהם חושבים. וגם יציע העיתונות. מדי פעם יש בטלוויזיה אנשים שבאמת אומרים את דעתם. גם לי יש ימים שאני אומר 'אח, אם היתה לי תוכנית יומית היום..'. כל פרשת קצב ורמון, למשל, שהתקשורת טיפלה בהם בכפפות של משי".
אתה היית דוחף שם חציל למישהו איפושהו.
"אני לא שם אותם באותה נישה, כי אחד צריך להיכנס לכלא והשני סתם טיפש, אבל בעיני הם זכו לטיפול מאוד עדין".
"ארץ נהדרת" עושה את העבודה?
"לא כל הזמן, ממש לא. יש לי הרבה מאוד טענות אליהם, אבל כשהם טובים, הם הכי טובים. צריך לזכור ש'ארץ נהדרת' היא תוכנית הבידור המרכזית של העם, היא לא אמורה להיות הסמן הקיצוני".
ליברמן עושה הייל.
"הייל ליברמן זאת הברקה. שתי מילים שהיה להן אימפקט נורא חזק".
דפנה, רוחמה ואני
הקירות בדירה התל אביבית של הראל מכוסים בפתקים קטנים וצבעוניים. כל קבוצת פתקים מייצגת פרק בסדרה, ועל כל פתק מפורטת סצנה אחת. חלק מהפרקים צולמו כבר מזמן, אבל הראל, בחור טוטאלי כשזה מגיע לעבודה, מתקשה להסיר אותם משם. כל כך טוטאלי, שהטלוויזיה היחידה שהוא הצליח לראות בתקופה האחרונה, היא השידור החוזר של "לונדון וקירשנבאום" באחת אחרי חצות, השידור החוזר של "יציע העיתונות" שמשודר בהמשך, "ארץ נהדרת" בסופי שבוע, וספורט. לליאור שליין הוא לא מספיק ("זה מוקדם מידי, אני לא מגיע הביתה בשעות האלה"), אבל הוא שמח שלייט-נייט ישראלי מצליח, תודה ששאלתם.
בערב ההקרנה החגיגית של הסדרה בסינמטק תל-אביב, עלה הראל לבמה ופתח את הדברים שלו בבקשת סליחה מהחברה שלו בשנתיים האחרונות, דפנה לוסטיג. עכשיו הוא מתהלך בדירת האופן-ספייס המדהימה שלו, זאת שהוא עוזב בקרוב לטובת מגורים משותפים עם אותה לוסטיג, 48 שעות אחרי יום הצילומים האחרון של הסדרה, ומסביר על מה.
הראל ולוסטיג. תסלחי לו?
"על זה שבמהלך השנתיים האלה, בטח בתקופת הצילומים והעריכות, ראינו אחד את השני הרבה פחות. וגם אז, אם אתה חוזר הביתה מיום צילום רע, אתה חוזר מבואס. אם אתה חוזר מעריכה של פרק שלא יצא מצחיק – אתה גם בדכאון ופחדים וחששות, וזה המון פעמים מפריע לדינמיקה".
בעצם היא ליוותה אותך לאורך כל הסדרה.
"כן. ואני עוד התלבטתי אם לקחת את זה או לא. גם בגלל דפנה. אני בכלל תכננתי אחרי 'כל לילה' לנסוע לטיול, אחרי כמה שנים אינטנסיביות בלי חופש. אבל אז הכרתי את דפנה, והתבטל החופש. לא התאים לה לנסוע. היא אמרה 'אתה רוצה, ניסע חודש, חודשיים, אבל לא מתאים לי חצי שנה'. ומולי אמר לי 'בוא תתחיל, תחשוב תוך כדי'. ודפנה אמרה 'זה מדהים, זאת אחלה הצעה'. אז גם היא דחפה אותי לשם, והיו רגעים במהלך השנתיים האלה שהיא הצטערה, אני לא יודע אם היא תדחוף אותי לעשות עונה שניה באותה נחישות. אבל היא תמכה בי מאוד. בלעדיה זה בכלל היה סבל גדול".
ואפרופו סבל גדול, יש לך איזשהוא מסר לרוחמה אברהם?
"האמת, לא ידעתי מי היא, עד אותו היום שהיא התלוננה עלי. באמת. היום אני אמביוולנטי בקשר אליה. כי זה שהיא לא מאור גדול, זה ברור לכולם, ואחת לכמה חודשים היא אומרת משהו שמבהיר למי ששכח שמכון ויצמן לא הפסיד פה אף תא אפור. מאידך, יש לי אמפתיה אליה, כי היא כן מנסה. היא משתתפת בדיונים. מגישה הצעות חוק. בכנסת יש אנשים הרבה יותר מושחתים ממנה, ואני אומר לעצמי, כמאמר אלתרמן, יש גרועים ממנה, אך אין גרועים כמוה. אבל אין לי שום דבר אישי נגדה, באמת".
