בגיל 36 החלטתי להתחתן והצלחתי. השקר הגדול
המחשבה לחלוק את חיי עם גבר, נפלא ככל שיהיה, נראתה לי מפחידה. לא הבנתי איך ניתן יהיה לשכן בבית אחד את מצבי הרוח שלו ושלי, את ההרגלים שלו ושלי. שלא לדבר על כביסה מלוכלכת. אבל שנה לאחר ההחלטה, כבר הייתי נשואה ובהריון
עד גיל 32 לא חיפשתי קשר רציני. טרפתי את החיים. בגיל 32 החלטתי שדי, נהנינו, עשינו חיים, ועכשיו צריך להתחיל להשקיע ביעדים לטווח ארוך - בן זוג. משפחה. החלטתי לשנות פאזה. ממש לא בגלל שהרגשתי בשלה או מאסתי בחיי הרווקות ההוללים. זו היתה החלטה רציונלית פרופר, החלטה שנבעה מתוך מכלול שיקולים בלתי רגשיים בעליל, שהמרכזיים בהם היו תקתוקו של השעון הביולוגי וההכרה בכך שבסופו של דבר אני חייבת מסגרת משפחתית רגילה. בעל פלוס ילדים.
כשאני כותבת "חייבת", אני מתכוונת ל"חייבת". זו בפירוש היתה החלטה מתוך תחושת חובה ולא מתוך תחושת צורך, שלא לדבר על רצון. החלטה שנבעה מהשלמה ולא מהסכמה. זה לא שהתחלתי להרגיש ריקנות ברחמי, או שנתקפתי סנטימנטים כשראיתי צאצאים של אחרים, או שלפתע תקף אותי צורך לחלוק את חיי הנפלאים עם גבר ועם אחד עד שלושה זאטוטים מתישים. להפך, המחשבה שמישהו ישכון בתוך רחמי, ירחיב אותו ויהפוך את בטני לדגם מוקטן של הר תבור, ביעתה אותי. כשהייתי חוזרת הביתה אחרי בילוי של שעתיים עם אחייני המדהימים או עם ילדיהם המקסימים של חבריי, הייתי מברכת "ברוך שלא עשני הורה" ושבה באושר אל החופש שלי.
יש דברים שלא ניתן להשיג ללא משמעת עצמית
אפילו המחשבה לחלוק את חיי עם גבר - נפלא ככל שיהיה - נראתה לי מפחידה. ככל שהתעמקתי בכך, לא הצלחתי להבין איך ניתן יהיה לשכן בבית אחד את מצבי הרוח שלו ושלי, את ההרגלים שלו ושלי. שלא לדבר על כביסה מלוכלכת. גם הוויתור על החופש לא נראה לי ממש מרנין: החופש ללכת ולחזור מתי שבא לי, עם מי שבא לי, לכמה זמן שבא לי. אהבתי את זה. הייתי מאושרת ושלמה עם מה שהיה לי. עד שהחלטתי כאמור, שהגיע הזמן למשהו אחר, גם אם פחות כייפי. יש דברים שלא ניתן להשיג ללא משמעת עצמית.
נורא קל לתקוף את הגישה הזאת. אני קוראת את הטורים המתפרסמים פה על תגובותיהם, ואני כבר יכולה לתאר לעצמי את התגובות. אני בהחלט יכולה להבין את המבקרים והתוקפים. גם עבורי היה בהחלטה הזאת משהו מאכזב. מה אתם חושבים? גם אני, כמעט כמו כל מי שחי בתל אביב - העיר והקונספט - לא הצלחתי לפספס את אותן תיאוריות, כמעט ברמה של שטיפת מוח, על רוחניות, חופש, בחירה ו"הכל בראש".
"מה פתאום, אני לא פמיניסטית"
וכל אותן תפיסות מודרניות - סליחה, פוסט מודרניות - לגבי נשים, אתם חושבים שהן לא שטפו את מוחי המפונק? שאנחנו שלמות, שאנחנו יכולות לממש את עצמנו ועדיין ליהנות מהחיים, שמותר לנו להשתרלל, שאנחנו יכולות להיות כל אחת מהרביעיה של "סקס והעיר הגדולה" או כולן ביחד. סוג של פמיניזם - סליחה, פוסט פמיניזם - אבל כזה המאפשר לנו להחזיק בו מבלי להיות מכוערות או לסביות או סתם ממורמרות. פמיניזם המאפשר לנו לדגול בו, אבל להצהיר ש"מה פתאום, אני לא פמיניסטית". אנחנו שוות אבל שונות, דומות אבל לא זהות, חזקות אבל חלשות. דייי!!!!! בא לי לצרוח כשאני כותבת את השטויות האלה, אבל נועם ישן (ופתאום אני קולטת שהוא כבר בן שנתיים. איך שהזמן טס).
שלבו את כל התיאוריות יחד ותקבלו את שמחת בית השואבה. חגיגה של ערבים מרגשים בפאבים (שילוב של שנינויות והפגנת אינטליגנציה עם אןוירה סקסית, הרגשה סקסית, ומתי שבא לי גם סקס). חגיגה של שיחות בית קפה עם חברות: ניתוחים דקים מן הדק של כל פרט בחיינו, הרגשת אחווה נשית אמיצה, ושוב שנינויות מפה ועד הודעה חדשה. יואו, כמה דיברנו. דיברנו ודיברנו, וההרגשה היתה שאנחנו יכולות לשבת ככה מיליון שנה בבתי קפה מגניבים ולא ייגמר לנו על מה לדבר. בשביל מה אני צריכה להיסגר בבית עם גבר אחד בעל יכולות ורבליות מוגבלות, כשיש לי כאלה חברות תקשורתיות? בשביל מה אני צריכה גבר שישעמם אותי ואני אותו, כשמכל עבר נשלחים אלי מבטים וחיוכים גבריים? כי מה לעשות? למזלי, גם האריזה שלי משובחת.
בגלל זה כתבתי קודם שבהחלטה הזאת היה משהו מאכזב. השיקולים שהזכרתי הם כל כך לא רוחניים. כל כך פרקטיים. "השעון הביולוגי", זה נשמע כל כך ארצי, כמעט בהמי. "להקים משפחה", "להתחתן" - כל כך מיושן, כל כך קונפורמיסטי. עד היום האסוציאציה הראשונה שמעלים המושגים האלו בראשי היא של עקרת בית אמריקנית משנות ה-70, חייכנית עם סרט תכול רחב בשערה הגלי-בינוני עד אימה.
בסוף החלטתי שאני רוצה להיות נורמלית
אבל בסופו של דבר, עם כל האמור לעיל, החלטתי שאני רוצה להיות נורמלית. להשקיע את עתידי בתוכנית עם סיכון נמוך. להפסיק להשקיע במניות ספקולטיביות כ"חופש" ו"מגניבוּת" ולהתחיל להשקיע באפיקים סולידיים. פחות מלהיבים, פחות מרגשים אבל בטוחים יותר.
למה דווקא גיל 32? ידעתי שאזדקק לזמן. לתקופת הסתגלות. לתקופת חיפושים. פשרה, הרי אני לא אקח את הגבר הראשון שאמצא ברחוב, נכון? עדיין רציתי מישהו חכם, משעשע, כייפי, משכיל, נאה, מישהו ברמתי, וידעתי שזה עשוי לקחת זמן.
למה לא חד-הורית? רעיון נחמד, אבל לא בשבילי. נון-קונפורמיסטי מדי. קשה מדי. לא בא לי להיות וונדר-וומן. אם אני נכנסת לתלם, אז עד הסוף.
אז התחלתי לחפש קשר רציני. כלומר, די הפסקתי להשתרלל. לא אלאה אתכם באינספור הדייטים שהיו לי, ההתחלות, הסיומים. אבל פתאום מצאתי את עצמי בגיל 36 עדיין רווקה. נראה היה שבדרך הזו השעון הביולוגי ינצח אותי. באיטיות ובנחישות המשיך צב הזמן לגרוע עוד ועוד ביציות מהשחלות שלי. בקצב הזה, ידעתי, אני נמצאת במסלול בטוח לרווקוּת זקנה. כשבחנתי את מה שהתרחש בחיי בארבע השנים שחלפו מאז המילניום, הבנתי שלא מצאתי את מה שחיפשתי, פשוט כי החיפוש שלי היה שגוי.
מה פתאום את מחפשת אהבה? שאלתי את עצמי
חיפשתי גבר שימצא חן בעיני. שימשוך אותי, שיעניין אותי, שישעשע אותי, שיידע להקשיב ולדבר. גבר שיתלהב ממני, שיהיה אכפת לו ממני. גבר שלי יהיה אכפת ממני. פתאום הבנתי שבעצם במשך כל אותה תקופה חיפשתי אהבה. גברים רבים התאהבו בי, אבל אפילו פעם אחת זה לא היה הדדי. אהבה לא מצאתי.
מה פתאום את מחפשת אהבה? שאלתי את עצמי. מה נראה לך, שאת ילדה בת 25 שכל ביציותיה לפניה, שיכולה לנסות קשר כזה וקשר אחר ולנסות שוב ושוב להתאהב? ומה זה הסיפור הזה על גבר כמעט מושלם? הרי גם אם הוא קיים, מה הסיכוי שתמצאי אותו? איך את מעזה להמשיך ולהמר, כשהסיכויים שלך הולכים ומצטמקים יחד עם מאגר הביציות שלך?! תתמקדי!
סופסוף הבנתי: הימרתי גבוה מדי, מסוכן מדי - והפסדתי. במבט לאחור, זו היתה טעות. ארבע שנים בהן הוחלפו החיים הסוערים שהיו לי - בכל מה שקשור לגברים, לפחות - בדייטים משמימים ובחיפוש חסר תוחלת. אבל לאותה תקופה היה תפקיד חיוני בחיי, גם כתקופת צינון לקראת חיי זוגיות והורות - אותם חיים דלי ריגושים ועתירי שיגרה - וגם כדי שאבין סופסוף מה אני באמת צריכה לעשות. גם אם הפסדתי, לא הפסדתי את הלקח. סופסוף נפל לי האסימון.
הגבר שעלי למצוא לא חייב להיות שנון ומשעשע ואסרטיבי, ואני לא חייבת לאהוב אותו. אז יהיו לנו ערבים משעממים, אז מה? אף אחד לא מת משעמום. והסקס איתו בחיים לא יוכל להתחרות בסקס המגוון שהיה מנת חלקי, אז מה? מה ימנע ממני לגוון אחרי שאתחתן? מה שאני צריכה באמת זה מפרנס ואב. גבר יציב. אחד שיעריץ אותי וישמח בחלקו. וכאלה, ידעתי, יש בשפע.
פתאום כל החלקים נפלו למקום הנכון. פתאום ידעתי מה אני צריכה, מה עלי לעשות כדי להשיג את זה, ושבעצם זה כל כך פשוט. וכך קרה. מצוידת בתובנות החדשות שלי ובמומחיות שרכשתי בשוק כסחורה וכקונה, יצאתי לדרכי החדשה. כעבור חודשיים הכרתי דרך האינטרנט את יניב. איש הייטק, אדם טוב ויציב כמו סלע גיברלטר, נראה לא רע, למרות שמבחינה זו הוא לא ממש הטיפוס שלי, נטול שריטות כמעט לחלוטין. כעבור שלושה חודשים התחתנו, ואת שנת 2005 קיבלתי כשבטני תפוחה ועל פני חיוך מאושר כמו בפרסומות האמריקניות ההן. אני מסתכלת בתמונה שצולמה אז, ואפילו אני מתקשה לזהות שהאושר בחיוך הזה מזויף. הרגשתי שביעות רצון. הרגשתי ניצחון. אבל מה הקשר לאושר?
כצפוי, יניב אוהב אותי. כצפוי, אני לא אוהבת אותו. אני לא מתגאה בכך. לפעמים אני מקנאה בו על היכולת שלו לאהוב. על היכולת שלו להסתפק במועט ולהיות מסופק מהחיים הקטנים שלנו. אבל זו אני. את היעדר האהבה שלי אני משתדלת לא להבליט. עונה לו "גם אני" כשהוא אומר "אני אוהב אותך", אבל אני בטוחה שהוא מרגיש שזה לא הדדי לחלוטין. אתם יודעים מה, אני לא בטוחה.
אבל השקר הזה, או הזיוף הזה - תקראו לזה איך שתרצו - היה הכרחי כדי שאוכל להשיג את מה שהייתי חייבת. אין מה לעשות. זה פשוט עניין של הישרדות.
- "גלית" נגעה בפחד הסמוי של גברים ונשים - תגובות נבחרות
לפנייה לכתב/ת 
