יש לי משחק סודי של צעד אחד קדימה
כפי שדמיינתי את הנשיקה והחיבוק רגע לפני, דמיינתי אותם איתי, דמיינתי אותנו בחיים המשותפים. השיטה עובדת, הקסם פועל והכל מתגשם - דמיון הופך מציאות, מציאות היא חיים. אבל לא יכולתי לעצור בעדי, ועם הזמן גם דמיינתי בחשש את הפרידה
הגברים נמשכו אלי, אל הישירוּת ללא מילים, אל המקום שלי, מרחק צעד וקצת לפני ההתרחשות, שם חיכיתי להם מאושרת מתרגשת, כאילו יודעת קצת יותר. הם באו, ורצו להיות איתי כמו שאני רציתי איתם, קראתי להם לאהוב אותי, אל מקום שלעיתים היה ביתי וחמים, פעמים אפל מיני וסוער, ואחרות אפלטוני ועמוס דיבורים בניחוח קפה.
כפי שדמיינתי את החיבוק רגע לפני, דמיינתי אותם איתי, בחיי שלי. דמיינתי אותנו בחיים המשותפים, והשיטה עובדת, הקסם פועל והכל מתגשם - דמיון הופך מציאות, מציאות היא חיים.
פרידה מיוחדת מסוגננת ותפורה אישית
אבל לא יכולתי לעצור בעדי, ובחלוף זמן, מצאתי את עצמי שוב מדמיינת בחשש את הפרידה ממנו. לכל מי שאהבתי הקדשתי באימה בדמיוני את הפרידה שלו. פרידה מיוחדת מסוגננת ותפורה אישית. דמיינתי אותן מכל מיני סוגים, כיאות לשונוּת הגדולה של אותן מערכות יחסים. דמיינתי לי פרידות של עצב גדול, תחושות של אובדן, געגועים, החמצה, ופרידות כאלה שניתן למחות בקלות באמצעות ערב בנות חושפני ומשעשע.
ואז נפרדנו, וכבר לא הייתי צעד אחד קדימה, עמדתי ממש במקום, איתו, מולו, מקשיבה, משמיעה, מנסה לדמיין את הרגע הבא ולא מצליחה, הכישרון שלי עובד באהבה בלבד. והיה לי עצוב על שכבר לא יכולתי לראות את מחר.
מתנת הקסם של הדמיון שהפך לי שוב למציאות פעלה אמנם, אבל הפעם כבר לא היתה רצויה. ואז זה כואב, ובכאב הזה אין צורך לדמיין, וגם הוא מיוחד לכל אחד מהם שהיו איתי. כל אחד השאיר אצלי מתנת פרידה, חבילה ארוזה של מילים, צלילים, ריחות ומראות. חבילה שהיא אני והוא.
ואז כואב לי כשאני נפגשת במילים, כשחולפות לי תמונות בראש, כשנשמעים הצלילים של שירים שאהבתי ועכשיו הם מוקצים. מידי פעם בודקת את תגובתי לשמות, למילים לתמונות ולצלילים. לפי מהירות ההתכווצויות בבטן פנימה, מהירות היווצרות הגוש בחזה, ועד כמה חם הגל הזה שתוקף את פניי, אני יודעת למדוד את הזמן. את הזמן שעבר, את הזמן שעוד צריך לחלוף עד שאשתחרר. להשתחרר אינו תיאור מדויק, מדובר יותר ב"למקם" נכון.
למקם את החבילה על המדף הכי גבוה בחדר אחורי
אז ככה, בכל פעם, אני לוקחת את כל החבילה הזו, על הריחות הטעמים התמונות הצלילים, קוראים לזה זכרונות? רגשות? וממקמת אותה בצורה יציבה למדי על מדף גבוה ככל שאוכל, באחד החדרים האחוריים. ומחכה. מחכה די הרבה, המשך המדויק תלוי בגודלה של החבילה ובמשקלה.
אם אחרי "זמן" נפתחה הדלת באקראי לחדר הזה, אני בוחרת להיכנס ולהוריד את החבילה מן המדף, פותחת אותה בזהירות ומתחילה לבחון אותה, להסתכל ולהפוך בה בעדינות אנה ואנה, ותוך כדי כך אני נשארת שלמה והכאב ההוא, בדמות הגוש בחזה, ההתכווצות בבטן החום שהיה מציף את פניי – כל אלה אינם, ואני נושמת כמעט רגיל, אז יודעת שמיקמתי נכון.
הכל נשאר, אבל עכשיו זה אצלי, זו אני
אני ממקמת נכון. חלפו שנים ומאהבים ומערכות יחסים מכל מיני סוגים, ואני יודעת את המלאכה. כמו ספרנית מנוסה, כשמסתיימות שעות הביקור אני סוגרת את הדלת וניגשת למלאכה. הולכת למדף הנכון בנחישות, מניחה את החבילה האחרונה שהתקבלה, אותה אני נושאת, וחוזרת לשבת קרוב לדלת בשקט. ואפילו, לפעמים כשהכל ממש שקט וריק, אני נכנסת לי אל בין המדפים, משוטטת, מסתכלת, מורידה, פותחת בזהירות, מעיינת. זה לעיתים אפילו נעים, יש חבילות שבוקעים מהן צלילים יפים, ואחרות כבר מבריקות. יש את אלה שאליהן אני כלל לא מתקרבת, עדיין נושרת מהן צינה. אני נוגעת במה שהיה וחושבת עליו ועלינו. הכל נשאר, אבל עכשיו זה אצלי, זו אני.
החבילות שלי, על צבעיהן השונים, המונחות בגבהים שונים ומשקלן שונה, עושות את שלהן בדממה. הן והזמן שותפים בתהליך מופלא של היפוך. בדרך לא ידועה, שאיש לא הצליח להסביר לי, מה שהונח כשחור הולך ומאפיר, הכחולים הכהים הופכים לתכלת, ועל חבילות מסוימות, שהבהירו ממש, אפילו מופיעים עיגולים ורודים ואדומים. ואפילו החבילה הכי גדולה שלי, אבד לה הכיסוי, ושתיל מלבלב בירוק צומח מתוכה, לצד השיר שהיה של שנינו.
אני ממקמת נכון, אני לא מתעצלת. החבילות שלי הן אני, ובכל פעם שמיקמתי נכון, וחיכיתי לצבע חדש, זכיתי בתוכי בשלל מתנות ופרסים. תחושת השלווה וההשלמה עם מה שהיה ואיננו מרגיעה אותי, הזכרונות הטובים שנשארו מלטפים אותי, בונים אותי, ויש לי היכולת לחלום שוב, ולדמיין את המבט האוהב הבא.
לפנייה לכתב/ת 
