המחנאות יפה לנו

בלי יותר מדי רעש, כשהוא מתארח במשרדיו של חברו ותומכו בני גאון עד שיפתח המטה החדש בדרך השלום בתל-אביב, פרץ עובד. הוא משקם את מעמדו, בעיקר בקרב תומכיו שקצת התעייפו. רק בימים האחרונים, למשל, בשיאה של עונת המלפפונים הפוליטית, ביקר פרץ ביותר מחמישה יישובים ברחבי הארץ. הוא נפגש עם פעילים ותומכים בשלומי, בזרזיר, בבאר-שבע, בבית-שאן, בנהריה, ובאזור הגלבוע. הוא משוחח עם עשרות פעילים ותומכים מדי יום כמעט, מסביר להם שהמלחמה לא תמה, שהמאבק הגדול על הנושאים החברתיים רק מתחיל.

השתיקה שגזר על עצמו בנושאים הפוליטיים אינה קלה לו. הלשון מדגדגת

 לתקוף את התנהלותו של הברוטלית והאגרסיבית לטעמו של ברק, שמשתלט ביעילות על כל מוקדי הכוח במפלגה, מפנה מדרכו את כל מי שעלול להפריע. אבל פרץ הבטיח לשתוק מאה ימים, והוא מתכוון לקיים את הבטחתו ולתת לימי החסד לחלוף. בינתיים, הוא עובר מיישוב ליישוב ומקבוצה לקבוצה, כדי להרגיע את הפעילים ולדאוג לכך שהמחנה שלו לא יתפורר ולא יתפזר לכל הרוחות.

"אז היה סיבוב אחד והפסדנו", הוא אומר לפעילים בכל מקום ואתר, "אז מה? יהיה עוד סיבוב, אין מה לדאוג. ברוב המקומות בהם הייתה הצבעה חופשית ולא מאורגנת, ניצחנו. למרות שברק הוכתר כמנצח, אנחנו צריכים להיות מרוצים מהתוצאות. אנחנו עדיין הקבוצה המלוכדת ביותר במפלגת העבודה". הוכתר, אומר פרץ על ברק, והוא מתכוון למה שהוא אומר. מבחינתו, ברק אמנם ניצח, אבל המועמדות שלו, וממילא גם הניצחון - לא לגיטימיים. לכן הוא "הוכתר" בנרטיב של פרץ; לא נבחר.

פרץ מבטיח לאנשיו כי לקראת ראש השנה, המחנה יתחיל להראות נוכחות. הנה, הוא אומר להם, עוד כמה שבועות נפתח מטה חדש, והדברים יתחילו לזוז. "יש לנו כוונה לפתח את המסרים של השלב הבא במהפכה החברתית". הוא רוצה שיידעו שלעמיר יש מטרות ויש יעדים. בין היעדים האלה הוא סימן גם את הגדלת כוחו במוסדות המפלגה - ממועצות הסניפים ברחבי הארץ ועד למרכז ולוועידה. "אני רוצה שהשלטון במפלגה יחולק", הוא אומר לתומכיו, "אני לא רוצה שיהיה משטר טוטליטארי במפלגה הזאת. אני רוצה שהמוסדות יתרגמו את העוצמה שלנו בשטח, ואני רוצה שאת השטח שלנו יראו גם במוסדות".

לא מנזר של שתקנים

יגידו עליך שאתה חתרן, אמר השבוע מישהו לפרץ. יגידו שאתה מנסה לפגוע ביו"ר הנבחר. "בעיניי", השיב שר הביטחון לשעבר, "מאבקים בתוך המפלגה זה דבר דמוקרטי חשוב. אין כמו להציג עמדות ולהתווכח בינינו. אין פה שום קשר לחתרנות. כשהיה משטר של מחנות בעבודה, המפלגה רק הרוויחה מזה. כשרבין ופרס רבו, הם קיבלו 48 מנדטים. ככה זה: כשיש מחנות, יש גם פעילים, תומכים ודעות שונות. יש מפלגה דמוקרטית. אני מתכוון להקים מחנה חברתי גדול, ואין לי שום כוונה להפוך את המפלגה למנזר של שתקנים".  

הפעילים מצידם רוצים לדעת למה פרץ לא נכנס לממשלה, למה הוא לא נלחם על מקומו. "אתם לא מבינים", הוא אומר, "אם הייתי נכנס, היו שוחקים אותי עד עפר בחודש הזה. היו הופכים

אותי לפרזיט של המדינה, שנאחז בכל דבר, לאדם שכל מה שמעניין אותו זה הכיסא והג'וב. התנתקתי מהדבר הכי חשוב. מה שהציק לי בכל השנה האחרונה זה הניסיון להדביק לי תדמית של מישהו תאב שלטון. זה הוציא אותי מדעתי. זה הרי הפוך על הפוך. לשלטון אתה הולך רק אם יש לך מספיק סיבות טובות. אתה עושה את זה רק אם אין ברירה".

הפיתוי להכריז על הקאמבק של עמיר פרץ גדול. בימים שבהם הפוליטיקה נעה בין המאבק המשונה-משהו, המגובה במודעות על גבי אוטובוסים, של בנימין נתניהו עם משה פייגלין ודני דנון (כן, גם הוא רץ) ובין הצרות הרגילות של אהוד אולמרט - דרכו של פרץ חזרה אל קדמת הבמה עשויה להיות הדבר הגדול הבא. אלא שמה שקורה כאן עוד רחוק מלהיות קאמבק; בינתיים, זה בעיקר ניסיון לשוב ולהיות רלוונטי אחרי התבוסה, וללכד את השורות במחנה מבולבל ומוכה.

ספין זה בומרנג 

אז מה עובר על עמי אילון? לא ברור. הוא התרחק מאבישי ברוורמן, התרחק מעמיר פרץ, מסרב לקחת חלק במחנה כשלהו. הוא חושש שמעורבות במחנה עצמאי תיחשב כחתרנות, ודחה הצעה של פרץ לעמוד בראש המחנה החברתי. מצד שני, הוא אומר, אני לא רוצה להיות חלק ממחנה ברק. לך תבין.