מהדתי הספקן תצא תורה

אין לי שום דבר נגד דתל"שים. באמת. חלק מחברי הטובים ביותר הם כאלה, ורובם אפילו נורא נחמדים, חכמים ו"מבינים עניין" ממש כמו שאסף וול טען (אגב, חלקם גם לא, וכנראה שאף אחד מהם עוד לא הגיע למעלתו של ברוך שפינוזה). אני מניחה שמי מהם אמנם עזבו את הדת מטעמי נוחות, ועליהם באמת אין מקום להרחיב את היריעה. עם זאת, יש גם מי שאכן עשו זאת לאחר שעברו תהליך פנימי ועמוק, אשר בסיומו הגיעו למסקנה כי הם כבר אינם מאמינים בדרך עליה גדלו וחונכו, וכי אין הם יכולים עוד לעשות שקר בנפשם. אכן, יושר אינטלקטואלי משולב באומץ לב ראוי להערכה. לא ניקח מהם את זה.

אבל לא צריך לקרוא בין השורות כדי להבין שלא היושר האינטלקטואלי ולא האומץ הן התכונות אותן מקדש אסף בקרב הדתל”שים. המילה "ספקנות" מופיעה כעשר פעמים בדבריו, והיא בעצם הבסיס לטיעון המרכזי שלו, הבנוי בעיקרו על שני נדבכים, המובילים, בתהליך לוגי מושלם, למסקנה המתבקשת.

הנדבך הראשון הוא ההנחה כי ספקנות היא תנאי הכרחי ליצירה מקורית. הנדבך השני הוא ההנחה כי רק דתל"שים הם באמת ספקנים. שני נדבכים אלה בונים את הטיעון, לפיו רק אדם שהיה דתי ו"התפקר", הוא שמסוגל ליצור ולהיות מקורי, והוא בלבד.

על אף שהיצירות הגדולות ביותר בתרבות היהודית - משנה תורה לרמב"ם, הטו"ר, השולחן ערוך ועוד- נכתבו על ידי שועי עולם יראי שמיים, בהנחה שלא מדברים על יצירתיות בתחום הדתי דווקא, אני חייבת לומר שעם הקביעה הראשונה אני מסכימה.

כאשר דוגלים ב"חדש אסור מן התורה", זה מתכון די בטוח לקיבעון מחשבתי, ולניוון. מי שמסוגל להטיל ספק במוסכמות עליהן גדל, ולא לקחת שום דבר כמובן מאליו, מסוגל ליצור מתוכו משהו חדש, ובכך לקדם את עצמו, את החברה, וכן, גם את העולם. עם זאת, ההנחה השנייה כי רק "דתיים לשעבר" עומדים בקריטריונים האלה אינה נכונה בעליל. היא מבטלת במחי יד עולמות שלמים, מורכבים ועמוקים, של כל אותם דתיים שלא "הלכו עד הסוף" עם הספק שלהם, אלא להיפך, בחרו ובוחרים להמשיך לחיות איתו, יום יום.

ברור מאליו כי רוב הרבנים לא ישלחו את התלמידים שלהם לברר את ספקותיהם בספריה לפילוסופיה, וכי רוב הממסד הדתי מבקש לשמור על "שקט תעשייתי" על ידי "האכלת" הציבור שלו באותן תשובות שכבר לא עושות את העבודה. אין ספק שגם אני הקטנה חשה לעתים את המחיר שיש לשלם בתוך "המגזר הדתי" על העלאת ספקות, ועל הבאת דעות שאינן בקונצנזוס המחשבתי של ציבור שומרי התורה והמצוות.

אבל, יש לא מעט דתיים שבפועל, הרחק מהממסד, חייהם עמוסי ספקות - אמוניים, דתיים, מוסריים, פילוסופיים – ועצם העובדה שהם ממשיכים, בקונסטלציה כזו או אחרת, להישאר במסגרת הדתית, אינה מבטלת ספקות אלה, או - לצורך העניין - את יכולתם להיות יצירתיים, מקוריים ופורצי דרך. להיפך, אנשים אלה, על ידי ההתמודדות והלבטים הפנימיים שלהם, מצליחים להעשיר באחת גם את העולם הדתי והאמוני, וגם את העולם החילוני הספקן, שכן שני עולמות אלה חיים בתוכם במקביל, ללא אפולוגטיקה וללא צורך להצהיר בראש חוצות "גם אני אדם חושב".

הגישה שמקדשת את הדתל"שיות מבכרת את מבחן התוצאה בלבד - אם הפסקת לקיים מצוות, אזי אתה אדם חושב. אם בחרת להמשיך לקיים מצוות, אתה לא באמת אדם חושב, ובנוסף לכך, אתה כנראה גם פחדן. בבחינת אמור לי כמה מצוות אתה מקיים, ואומר לך מי אתה.

המציאות, רבותיי, מגוונת ומורכבת מכדי להיצמד למבחן התוצאה בלבד. בזה, אין בכלל ספק.