פילוג או ליכוד?

בשנות החמישים געשה התנועה הקיבוצית סביב מחלוקת אידיאולוגית אדירה שגרמה לכך שהתנועה שקמה כדי להקים קהילות שיקיימו את החסד האנושי בדרגה הגבוהה ביותר האפשרית לא יכלו לחיות יחד וקהילות ומשפחות נתפלגו בזעם. אם שואלים היום את זקני הקיבוץ שלחמו אז זה בזה בשצף קצף על מה נבקעה התנועה יתקשו להסביר זאת. האם יש קשר בין קריסת התנועה הקיבוצית בסוף המאה העשרים לבין חוסר יכולתה להתמודד עם המחלוקת הפנימית דור אחד קודם?

תרבות המחלוקת היא מאבני היסוד של הקיום היהודי, שהוכיחה את חיוניותה בעצם העובדה שאנחנו חיים היום בארץ אבותינו וקוראים את תורת משה רבנו בשפת המקור שהיא גם שפת היום יום שלנו לאחר 3,500 שנה של מחלוקות. אין לכך תקדים בעולם המערבי. אולם, כוחה של תרבות המחלוקת היא בכך שהיא סובבת סביב ייעוד משותף ומוגבלת לשאלה של הדרך להגשמתו. לכן היא מאופיינת בדו קיום ואי פסילה הדדית.

בעלי הפלוגתא הידועים ביותר, בית שמאי ובית הלל חלקו כמעט בכל עניין, אך התחתנו זה בזה. המחלוקת שזעזעה את התנועה הקיבוצית הצעירה של שנות הארבעים והחמישים היתה ככל הנראה מחלוקת מסוג אחר. האם היתה זו מחלוקת סביב ייעוד מטושטש? לא משותף? העדר ייעוד? מכל מקום היה זה כשלון של חוסר יכולת לקיים את תרבות המחלוקת שתרם ככל הנראה את חלקו לקיצור ימיו של האורגניזם הייחודי הזה.

האם המחלוקת החוצה את הציבור היהודי בישראל היא מחלוקת שמאפשרת חיים משותפים תוך דיון ענייני על הדרכים להגשמת הייעוד המשותף?האם זו מחלוקת שבעוד דור אחד ישתוממו בנינו סביב השאלה "על מה חרבה הארץ" כדרך שמשתוממים היום זקני התנועה הקיבוצית או שזו מחלוקת נוסח בית שמאי ובית הלל?

המוציא מהכלל

לפי הטיעונים שמושמעים לאחרונה כנגד "הפייגלינים" על-ידי ברוני התקשורת הישראלית וכהד פנימי לכך גם על-ידי הקבוצה המובילה בתוך הליכוד, נראה שהחברה הישראלית החילונית עדיין רואה את המחלוקת הישראלית המרכזית כמחלוקת שאינה סביב ייעוד משותף. זאת, בניגוד לתרבות היהודית בת הקיימא של בית שמאי ובית הלל.

לכן בתודעתם זו מחלוקת שאין לגשר עליה ואי-אפשר לקיים חיים משותפים בתוך המשפחה ויש לבצע פילוג. לפי הקולות האלה הציונים שומרי המצוות אינם ראויים להיות שותפים להנהגה, מקומם בגטו הסקטוריאלי שמחמת הדמוקרטיה יש לו זכות מוקנית לנציגות, אולם יש לשמרם בקרון האחורי ולזרוק להם את הפירורים שישקיטו אותם. ניתן לסכם את המנגינה שנשמעת בחלל בטיעונים "אל תחדרו לתוך רקמת החיים שלנו, אתם לא בשר מבשרנו, אתם זרים, לכו לגטאות שלכם בגבעות יהודה או שכונות ירושלים ותשאירו לנו את הזכות להתמודד על העוגה כולה". האם זה כשלון בקיום תרבות המחלוקת?

התקשורת האלקטרונית מוצפת בימים אלה בטיעון התמוה שיש ליכוד אמיתי ויש מי שאינם יכולים להיות חלק ממנו, אם כן מהו הליכוד האמיתי? ליכוד כפשוטו הוא איחוד (ראה אבן שושן). הליכוד הרי הוקם על בסיס קבוצות שונות שהיה להן מספיק שיתוף בבסיס התודעה שאיפשר שותפות. זאת, עד אשר באו שרון ואולמרט וחשפו את העדר הבסיס התודעתי המשותף.

הם חזרו על המהלך העקר של התנועה הקיבוצית של שנות החמישים. הם קראו לחברי ליכוד לעשות פעולה הפוכה מהתלכדות, והקימו את היצור האמורפי וקצר החיים שאחד ממנהיגיו היטיב לאפיינו בכך שאין בו שום אידיאולוגיה, כלומר פועלים בו כוחות השוק בלבד. האם הפייגלינים לא מתאימים לליכוד משום שיש להם אידיאולוגיה?

כדאי לבנימין נתניהו לא ללכת שולל אחרי הקולות שהוא שומע מ"קדימה" ומאחור (התקשורת). כדאי לו ללמוד את לקחי תרבות המחלוקת של בית שמאי ובית הלל ואת לקחי תרבות המחלוקת של זקני התנועה הקיבוצית המרוסקת. כדאי לו להבין שרק על בסיס המחלוקת נוסח התנועה הקיבוצית המנוחה, צאצאי הקיבוץ תושבי המגדלים בכרך מפיצים שנאה נגדו ולא מסוגלים לקיים עמו תרבות מחלוקת יהודית.

לדעת להתווכח

כדאי לנתניהו להבין שקיום מחלוקת סביב ייעוד משותף בתוך הקהילה הוא ערובה להיותה בת קיימא. חובה על פייגלין ואנשיו להוכיח במעשים שהם שותפים מלאים על כל קבוצות הליכוד שהן שותפות הייעוד ולפעול יחד עם המנהיג הנבחר. קיום המחלוקת על-ידי פילוג והוצאת קהילה אחת מן המחנה הוא ערובה לנסיגה נוסח התק"ם.

אם הליכוד יתלכד סביב הגדרת ייעוד יהודי ציוני, תוך קבלת עקרון הפלורליזם סביב שאלת הדרך להגשמת הייעוד המשותף וקיום תרבות מחלוקת המבוססת על כבוד הדדי ושותפות חברתית, אין ספק שהציבור יתן בו אמון. אם נתניהו ינהג כמנהיג המסוגל לאחד ציבור ציוני שחלוק בנושא שמירת המצוות אך מאוחד בייעודו הוא יביא את הליכוד לשיאים חדשים. אם ינהג כמנהל המשקלל את כוחות השוק הרגעיים ללא חזון וייעוד לא יזכה להיות מנהיג.

הציבור ברובו אינו טיפש וגם תקשורת כוחנית נוסח ישראל של תחילת המאה ה-21 לא תוכל להונותו אם יבחין בחיוניות של ההנהגה היודעת לקיים את תרבות המחלוקת המסורתית ו"להתחתן זה בזה". בפני נתניהו עומדת היום הברירה בין שתי תרבויות מחלוקת, האחת מובילה לנסיקה והאחרת מובילה לקריסה, ועל זה כבר אמר אדון הנביאים - "ובחרת בחיים".