שתף קטע נבחר

מחזור חיי הזוגיות שלנו: לכל שלב יש "משימה"

קשר זוגי ומשפחה הם יצור חי, צומח ומשתנה, מושפע מהאישיות הפרטית של השותפים בו, כמו גם מהסביבה, התרבות והחברה. הבנה של התפתחות קשר מאפשרת להעריך אם הקשיים הם חלק ממהלך טבעי או משהו חריג בחומרתו או בתזמון שלו

כשאשה פוגשת גבר, גבר פוגש גבר, או אשה פוגשת אשה, כשמתחילה מערכת יחסים והופכת לתהליך זוגי מחייב - נולד למעשה אורגניזם. קשר זוגי ומשפחה הם יצור חי שיש לו דופק משלו, הוא צומח ומשתנה, מושפע מהאישיות הפרטית של השותפים בו, כמו גם מהסביבה, התרבות והחברה שבה הוא חי. הבנה של התפתחות קשר מאפשרת לעתים קרובות להעריך האם הקשיים הזוגיים שאנו פוגשים כרגע הינם חלק ממהלך טבעי או משהו חריג בחומרתו או בתיזמון שלו. למשל, לחוות חרדות נטישה בתחילת הקשר זה טבעי, הואיל ואין עדיין ביטחון בכך שבן/בת הזוג מחוייבים לקשר, בעוד שאותן אותן חרדות נטישה אחרי 20 שנות נישואים מרמזות שמשהו לא בסדר, במישור האישי או הזוגי.

 

כתבה זו באה לשרטט פרופיל כללי של מחזור החיים של הזוגיות, מההיכרות עד לזיקנה, ולאפיין את האתגרים והמשברים האופייניים לכל שלב. הבנה טובה של השלב בו נמצאים יכולה לסייע לכל זוג לזהות את התהליכים שהוא חווה בתוך הקשר התפתחותי רחב יותר.

 

ראשית חשוב להבין, כי בכל שלב היחיד, הזוג והמשפחה מושפעים מתהליכים אישיים וגם מהסביבה החברתית והתרבותית. יש משימות שתלויות באדם עצמו (למשל, ללמוד, ולמצוא בת זוג) ויש משימות הדורשות עזרה והתארגנות של כל המערכת.

 

בין משפחות

ביציאה מבית ההורים, הרווקה והרווק מבססים לעצמם זהות וכיוון בחיים. שלב זה יכול להתמשך כמה שבועות, או שנים ארוכות. בדור הנוכחי, שלב זה הפך ארוך יותר, אנשים נהנים (או סובלים) מרווקות ממושכת יותר.

 

"המשימה" העיקרית בשלב הזה: גיבוש זהות, כיוון תעסוקתי והחלטה לגבי זוגיות. היום יש מעט יותר חופש בחירה, להינשא או שלא להינשא, להכנס לקשר חד-מיני או להקים משפחה חד-הורית. עדיין, האדם הצעיר נדרש לקבל החלטות שיתאימו לאישיותו, לנסיבות חייו ולמשאבים העומדים בפניו. "המשימה" של הוריו היא לאפשר את הנפרדוּת, לסייע לילדם לעמוד כאדם עצמאי ולהפחית את המעורבות והשליטה בו. יש הבדלים תרבותיים ניכרים לגבי השלב הזה – גם בארץ, יש עדות וקהילות בהן ההורים מעורבים מאוד בבחירת בן/בת הזוג לעומת תרבויות בהן הצעיר מפלס את דרכו בכוחות עצמו.

 

הצלחה בשלב זה: קבלת החלטה שאדם מרגיש שלם איתה לגבי בניית המסגרת בה יחיה את המשך חייו (עם מי אני חיה, האם יהיו לי ילדים, היכן אתגורר, במה אעסוק וכדומה). הכלים הנדרשים: מודעות עצמית ( מי אני ומה מתאים לי?) גמישות, כושר הסתגלות ויכולת לקבל פשרות, ויתורים ופתרונות "לא מושלמים". קשיים בשלב זה: תלות יתר, או להפך, קושי לתת אמון ולהיכנס למערכת יחסים או מחוייבות משפחתית; סביבה לא תומכת ועוד.

  

מהתאהבות להתחייבות – הזוג הצעיר 

שלב זה, שרבים מתגעגעים אליו בהמשך הדרך, חשוב לביסוס תחושת הקשר, הלכידות ו"גאוות היחידה" של הזוג. בשלב זה הרגשות העזים תורמים להתלכדות, להתחברות ולתחושת השייכות. מקובל לשמוע משפטים כמו "אני מרגישה שהכרתי אותו כל חיי", או "אני יודע שאחייה איתה תמיד". תחושת הנצחיות יחד עם שכרון ההתאהבות והתשוקה מזמנים גם כאבים אופייניים לשלב. היות שהקשר עדיין לא "בטוח", סביר להרגיש פחדים של נטישה, פחד לפגוע ולהיפגע, ספקות וחוסר אמון. יש טלטלות בין קירבה עזה לבין התרחקות, הכל סוער יותר, רגיש ופגיע. אבל בקשר טוב, הגלים שוככים בהדרגה.

 

"משימה" חשובה לשלב זה הינה ההתפכחות. בנקודה מסוימת עיוורון האהבה פוחת מעט, ואנו מתחילים לראות את בת זוגנו, על פגמיה וחולשותיה, וזה מבחן חשוב להמשך הקשר. היכולת לקבל את הזולת כפי שהוא, להכיר במגבלות ההתאמה ("הוא חזק ומושך, אבל לא מתעניין בלימודים שלי" / "היא יפה ותומכת, אבל לא מסתדרת עם המשפחה שלי"). הצלחה במשימת הקבלה וההתפכחות, תתרום לתחושת הביטחון ותאפשר לעבור הלאה לשלב של מיסוד הקשר.

 

גם זוגות שלא החלו את דרכם בהתאהבות, חווים בשלבי הקשר הראשון את החששות, בדיקת האמון וההיכרות, מתוודעים להבדלים ביניהם ועסוקים, במודע ולא במודע, בשאלה "האם כדאי לי לתקוע יתד באדמה זו?", "האם כאן, איתך, יהיה הבית שלי?"

 

"משימה" מערכתית בשלב זה היא הצבת גבולות בין המערכת החדשה, הזוג, לבין משפחות המוצא. כינון מחדש של יחסים עם ההורים כך שיכללו את בת הזוג, עם סדר עדיפויות ברור. קשיים בהיבט זה יכולים להתגלות, למשל, אצל משפחות שמצפות מילדיהם לנאמנות למשפחת המוצא ולא מכבדות את הפרטיות והצורך של זוג טרי לבנות לעצמו מרחב סגור משלו. (אמא שלו נעלבת שהוא מגיע פחות לבקר, אמא שלה מגיעה לסדר את הארונות ולבדוק ניקיון וכדומה, אבא שלו לא מוכן שיפתח חשבון בנק נפרד).

 

הצלחה בשלב זה משמעה: ראייה מפוכחת יותר של בת/בן הזוג, יחד עם שמירת של תחושה אהבה/הערכה/מחויבות ונכונות לחיים משותפים. סימן מובהק להתפתחות בריאה: עושים תוכניות משותפות לעתיד הקרוב והרחוק.

 

התרחבות – משפחה עם ילדים צעירים

בשלב זה של הקשר מדובר בדרך כלל על הרחבת המשפחה, לידת ילד או אימוץ. בזוגות ללא ילדים, שלב זה יכול להתאפיין בהרחבת המחוייבות, בניית חיים משותפים, רכוש, עסק משותף וכדומה. בקשר שיש בו ילדים נצבעות השנים האלה בצבעים של עומס, ועייפות, יחד עם חדוות החזרה לילדוּת, בנייה וטיפוח. אצל בני זוג המגדלים ילדים קטנים, ואצל משפחות חד הוריות, נדרש שינוי סדרי העדיפויות. המשאבים (זמן, כסף, אנרגיה, מקום) מופנים לעבר הילד/ים, על חשבון ההורה העייף. גם כאן יש הבדלי תרבות ותקופות, יש משפחות שאכן מקריבות עצמן ומוותרות על פרטיות, זוגיות וצרכים אישיים למען הילדים, ואילו במשפחות אחרות יש שמירה על צרכי ההורים.

 

האיזון בין הצרכים השונים היא המשימה החשובה ביותר של שלב זה, שלדעתי, הוא הקשה והמאתגר ביותר מבחינת הזוגיות. אין זה פשוט, לשמר את החיבור, השותפות והחיבה, תחת לחץ של נתינה רבה "החוצה" (לעבודה, לילדים, לעשייה הרבה). זוגות מוצאים עצמם נדהמים, כיצד הפכו מצמד אוהבים לשני "סוסי עבודה" שרק מחפשים סיוע, תמיכה והקלה. האכזבות בשלב זה עלולות להיות קשות, הבחורה המתוקה הופכת להיות אמא מרירה, עייפה, שרק רוצה סיוע, והבחור המקסים הופך ל"סוס עבודה" שחוזר בלילה ממוטט, וקשה מאוד לשמור את "חסד נעוריו".

 

המשימה המערכתית, של המשפחה המורחבת בשלב זה – לעזור, לעזור ולעזור. בעבר, הכפר כולו היה מסייע להורים צעירים לבנות את עצמם. היום, זוגות מוצאים עצמם בודדים במערכה על בניית משפחה ופרנסה.

 

הצלחה של שלב זה פירושה: שמירת האיזון בין התפקידים השונים. המשאב הכי חשוב – הרבה סלחנות. לסלוח לעצמי על מה שלא הצלחתי להחזיק, ולסלוח לבת זוגי כשאני מתאכזב ממנה. סימן שהצלחנו: אם אנחנו עדיין נהנים זה בחברת זו, סלחניים כלפי השינויים, לא טובעים ברגשות כעס, עייפות, אכזבה ויאוש.

תזכורת חשובה למי שנמצא בשלב זה וסובל – זה עובר! הילדים יגדלו ואתם תקבלו את החיים שלכם בחזרה. תחזיקו מעמד.

 

משפחה עם מתבגרים

זהו שלב שבו ההורים חשים הקלה מצד אחד, העומס הרגשי והפיזי של בניית המשפחה הצעירה והקריירות לרוב מתחיל לרדת. החיים נינוחים יותר, והאתגרים שוב משתנים. כהורים, עומדת בפניהם משימה – לשחרר, לאפשר לילדיהם להפוך לבני אדם עצמאים יותר, לשמור על מרחק מאוזן: לא לנטוש ולא לחדור יותר מדי.

 

כבני זוג, אם צלחו היטב את התקופה הקודמת, לא צברו כעסים רבים או ריחוק עוין בשנות החיתולים והעייפות, יכולים השניים ליהנות מתקופת פריחה של התקרבות מחודשת ופנאי להקדיש לעצמם. זה הזמן לחזור לתחביבים ישנים, לספורט, לקולנוע ולחברים, או להיכנס לטיפול זוגי ו"לשקם" את הקשר שנפגע מהלחצים שהצטברו (סקס, זוכרים מה זה?).

 

במקרים רבים, בשלב זה מופיע גם משבר גיל ה-40, שפירושו, חשבון נפש ותחושת "מה זהו זה? זה מי שאני? זה המקצוע שלי והרכוש שצברתי? כבר לא אגשים את כל חלומותיי?" בני זוג יכולים לסייע זה לזו לקבל את מי שהם, או להחמיר את התחושה על ידי ביטויי אכזבה וכעס ("הבטחת לי שנהיה עשירים עד גיל 45!" "חשבתי שתדאגי לנו לחיי חברה סוערים יותר, לא לשבת כל ערב מול הטלוויזיה!" )

 

הרבה גירושים מתרחשים בשלב זה, כתוצאה מהקושי לשאת אכזבות מבן/בת הזוג, או מחיי המשפחה. לעתים, האכזבה מעצמי ומהישגיי מושלכת על בת/בן הזוג ויוצרת כעס ורצון להיפטר ממנו, כדי שלא לחוות תחושות רעות של כישלון וצער. טיפ: לפני שאתם מתגרשים בידקו היטב – האם אין זה בעצם רצון להתגרש מעצמכם, מהחיים שבניתם? האם זו לא פנטזיה שהחלפת בן הזוג תאפשר להחזיר את הגלגל לאחור?

 

המשימה המערכתית: לאפשר לילדים התרחקות הדרגתית ובריאה, לא לנטוש אותם ולא לגונן עד מחנק. לנוע איתם, "פנימה והחוצה" מהמשפחה, בזמן שהם בונים את הזהות הנפרדת שלהם.

 

הצלחה זוגית בשלב זה משמעה חיזוק החברות, עיבוד כעסים ו"שאריות" שנותרו מתקופת הלחץ שקדמה. קבלה סלחנית של מי שאנו.

 

הקן המתרוקן 

אמנם בתחום זה חלים שינויים בעשורים האחרונים. בנים ובנות כבר לא ממהרים לצאת מהבית בגיל 20, אבל עדיין, בני זוג שילדיהם חצו את גיל 20 חווים תהליך הדרגתי של התרוקנות הבית מנוכחותם האינטנסיבית של ילדים. אם זה יציאה לצבא או נסיעה למזרח, שלב זה מפגיש חזיתית את בני הזוג זה עם זו. ללא המיסוך של המשפחתיות והילדים, הקשר עומד למבחן מחודש. זוגות נדרשים ללמוד שוב לבלות זמן ביחד, להרחיב מעגלים חברתיים ולהישען יותר זה על זו כדי למצוא עניין ומשמעות בחייהם.

 

הצלחה זוגית בשלב זה: להפיק את המירב מההווה, ליהנות מהישגים שנצברו בתחומים השונים, לא להתכחש אך גם לא להתרסק מאובדנים ומדברים שלא קרו כפי שחלמנו. זה הזמן לחזק קשרי חברות, להכניס למשפחה בני ובנות זוג של הילדים, ולהוות עוגן תומך לילדים המפלסים דרכם בעולם הגדול.

 

זיקנה בשניים

אמנם בני זוג זקוקים זה לזו ונשענים זו על זה לאורך כל מעגל חייהם, אבל עם הפרישה לגימלאות והתרוקנות הקן נתמודד עם אתגר של תלות מסוג אחר, קיומית יותר. העיסוק בבריאות ובתחזוקת הגוף גדל בדרך כלל, יחד עם שעות פנאי מרובות.

 

המשימה הזוגית: "העברת הלפיד" לדור הצעיר בניהול ענייני המשפחה והאחריות למערכת. במישור האישי, יש יותר השקעה בשימור היכולות הפיזיות והמנטליות והעברת מוקדי העניין החברתיים והמשפחתיים.

 

המשימה המערכתית: הדורות הצעירים יותר נדרשים לשמר זיקה של תמיכה והערכה להוריהם המזדקנים, ללא השתלטות פטרונית. לקראת סיום מעגל החיים, נדרשים בני הזוג יותר ויותר להתמודד עם אובדנים של חברים וקרובים, להתכונן לחיים ללא בן/בת הזוג וללמוד להפיק את משמעות החיים מתוך ההווה והתבוננות סלחנית על העבר.

 

קבלת אלמנט הזמן והשלבים השונים בחיים תאפשר לנו לדעת היכן אנחנו נמצאים על מסלול חיינו ולהקצות את משאבינו למקום הנכון.

 

דרך צלחה!

 

  • עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, מטפלת אישית וזוגית, מרצה ומדריכה. ניתן לשלוח באימייל שאלות, ותשובות נבחרות יתפרסמו בטשטוש הפרטים המזהים. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית על הפניות.  

 

האתר של עירית 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
יש משימות אישיות ויש משימות זוגיות ומערכתיות
צילום: index open
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים