הכיבוש משחית

לקראת סוף הראיון עמו, אני מספר לבמאי הצ'כי הוותיק, יז'י מנזל (“רכבות נשמרות היטב", “כפר קטן שלי") את עלילת "ביקור התזמורת". הוא מאזין לתיאור, בחיוך שהולך ומתרחב (“זה נחמד...", הוא אומר), ואז אני מצטט באוזניו את מה שנאמר על הסרט: שזהו "הסרט הצ'כי הכי טוב שנעשה בישראל". מהו הומור צ'כי, אני שואל. "זה הומור, שבו דרך הצחוק אתה לומד יותר על בני אדם", הוא עונה.

מנזל, אורח פסטיבל הסרטים בחיפה, הגיע להציג את סרטו החדש, “שירתתי את מלך אנגליה", המבוסס על ספרו של בוהומיל הרבל, שעלילתו מתרחשת ערב מלחמת העולם השנייה, ולאחריה – בתקופת הכיבוש הקומוניסטי. גיבורו הוא מלצר (השחקן הבולגרי איוואן ברנב), שבזכות שאפתנותו והאופורטוניזם שלו מצליח להפוך למיליונר בתקופה של תהפוכות פוליטיות וסערה היסטורית. הסרט זכה להצלחה גדולה במולדתו (מעל 800 אלף צופים), יש בו כמה סצינות סוריאליסטיות נהדרות כמו סעודה מפוארת שנערכת לכבוד קיסר אתיופיה, וניכרת בו אותה הכלאה שבין אנושיות וסרקזם שמאפיינת את הספרות הצ'כית הגדולה, זו של ירוסלב האשק, קרל צ'אפק והרבל, והקולנוע שם.

"שירתתי את מלך אנגליה". הכלאה בין אנושיות וסרקזם

אין זו הפעם הראשונה שמנזל, יליד 1938, נדרש להרבל. גם סרטו הראשון, “רכבות נשמרות היטב" (1966), שזיכה אותו באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, על הרפתקאותיו של עובד צעיר בתחנת רכבת קטנה בזמן הכיבוש הנאצי, נשען על אחד מספריו של הכותב הצ'כי המפורסם. “יש לו דרך מיוחדת לתאר בני אדם, על איכויותיהם וחולשותיהם, מבלי לשפוט אותם", מסביר מנזל את חיבתו להרבל. “המבט שלו בהם מחויך, להבדיל מזה של האינטלקטואל המודרני הכעוס".

מעניין, שדווקא אחרי הזכייה באוסקר נקלעה הקריירה של מנזל לשיתוק. בין השנים 1968 ל-1974 הוא כמעט ולא ביים. “המשטר באותה תקופה תבע מיוצרים לחתום על מסמך שבו הם מצהירים שהם מקבלים את הכיבוש הרוסי", מפרט מנזל. “היית מוזמן למשרד לראיון, ושם נשאלת אם אתה מקבל את נוכחות הטנקים הסובייטיים בצ'כוסלובקיה. מי שלא היה מוכן – סולק. התוצאה היתה, שהרבה מאוד שחקנים, כותבים, ציירים ואמנים בינוניים הסכימו לחתום כדי לזכות בכוח, ולתפוס את מקומם של האמנים הטובים".

זו בדיוק הנקודה שבן דורך, מילוש פורמן, מעלה בסרטו עטור האוסקרים, "אמדאוס": הבינוניות שחשה עצמה מאוימת על ידי הגאונים ובעלי הכישרון.

"בדיוק. במציאות הרי לא היתה יריבות כזו בין מוצרט לסאליירי, אבל הסרט מראה מה פירושם של כוח וקנאה. זה מגיע מהמקום הזה".

הגיבור הפרובינציאלי שלך, אני אומר לו, אם לחזור אל “מלך אנגליה”, הוא "אדם קטן", תרתי משמע (הוא גם נמוך קומה), שנע בהיסטוריה מבלי לקחת אחריות או לחוש אשמה. אפילו שיתוף הפעולה עם המשטר הנאצי נתפס בעבורו כרומנטי, תוך שהוא מגלה חוסר מודעות להיבטים המוסריים של מעשיו. “זה משהו שמאפיין את העם הצ'כי", מסביר מנזל, “הכוונה ל'ריחוף' הזה לאורך ההיסטוריה. גם בתקופה הקומוניסטית, חברי לא קיבלו את הרעיונות, אבל ידעו איך לחיות איתם. לא היה בזה משהו ציני".

לצ'כים וליהודים יש הומור דומה

הוא אחד מקבוצה של יוצרים – קולנוענים, ציירים וסופרים – שהיו שותפים לפריחה של "האביב של פראג", ואשר נרמסה תחת גלגלי הטנקים הסובייטים באוגוסט 1968. על חבריו נמנו אז במאים כמילוש פורמן (“קן הקוקייה") ואיוואן פאסר (“קאטר ובון"), שעזבו את מולדתם והיגרו לארצות הברית. מנזל מעולם לא חלם ללכת בעקבותיהם. “פשוט חשבתי שמישהו צריך להישאר בצ'כיה, ולעשות סרטים בשביל העם הצ'כי", הוא אומר. “הוליווד לא מספיק גדולה בשביל כולנו. חוץ מזה, אני לא שאפתן כמו מילוש, וגם אין לי מספיק אומץ".

יצרתם אז סרטים מאוד דומים, על אנשים קטנים, פרובינציאליים, שמשלבים את הטרגי עם הקומי.

"זו תוצאה של בני אדם שחיים באותו זמן ובאותו מקום. צריך לזכור שגדלנו בתוך אותה תרבות ופוליטיקה. אפילו למדנו באותו בית ספר בפראג (FUMA)”.

בערך באותה תקופה צילם את סרטו "עפרונים על חוט", על קבוצה של בורגנים שעוברת "חינוך מחדש". גם סרט זה התבסס על סיפור של הרבל המתרחש בשנות החמישים, כשהקומוניזם השתלט, ותיאר את המשטר הסובייטי כטיפשי ואנטי-הומני. קריסת "האביב" הביאה, למעשה, לגניזתו של הסרט, והוא הופץ לראשונה רק עם השלמת "מהפכת הקטיפה" שהדיחה את הממשלה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה.

ההפרטה שעובר הקולנוע במזרח אירופה לשעבר נתנה את אותותיה גם במהלך הקריירה של מנזל. ב-12 השנים שקדמו לעשיית "מלך אנגליה", לא מצא עצמו ניצב מאחורי מצלמה. “תעשיית הקולנוע עברה לידיים פרטיות, וכל במאי צריך עכשיו להחליט מה יעשה ובעיקר כיצד יגייס את הכסף. פשוט, שום מפיק לא פנה אלי, וכך מצאתי את עצמי עובד רק בתיאטרון. ביימתי בפריז, ברלין, פינלנד, בולגריה, הונגריה, שווייץ, סרביה וקרואטיה".

גיבור סרטו הנוכחי משתף פעולה עם הנאצים, אך בסופו של דבר מושלך לכלא על ידי הקומוניסטים משום שהפך למיליונר. מין דמות שכמו נלקחה ממעשיות יהודיות, על בן העיירה שבפיקחותו הוא שורד. “לצ'כים יש הומור מאוד דומה לזה היהודי, אבל ההומור היהודי יותר מריר", אומר מנזל ומסכם בבדיחה: “כהן אחד מגיע למחנה ריכוז. הוא פוגש שם מישהו ותיק ושואל אותו: 'העבודה הזו, עושים אותה מבוקר עד ערב?'. ההוא עונה לו 'כן'. 'ומקבלים כל יום את תפוחי האדמה?'. וההוא עונה לו 'כן'. 'וישנים כל לילה בצריפים?'. ושוב, ההוא עונה לו 'כן'. 'ואתה בטוח', שואל החדש, 'שלגרמנים יש מספיק כסף לשלם בשביל כל זה?'. זה מבחינתי תמצית ההומור היהודי".