בוש גרף את כל הקופה
הממשל האמריקני הימר על אנאפוליס - וזכה בגדול. אבל הקשיים שממתינים לאולמרט ואבו-מאזן בבית, מורכבים לא פחות מכל סוגיות הליבה
הממשל האמריקני הימר - וגרף את כל הקופה. מכל בחינה שהיא, האירוע באנאפוליס הוא הצלחה לבוש ובעיקר לקונדיליזה רייס, שהשיגו את יעדיהם: מפגן כוח דיפלומטי מרשים מול האיסלאם הקיצוני ואיראן, שמוצגים כעת מבודדים וחסרי לגיטימיות בזירה הבינלאומית והמזרח-תיכונית; השקה של מו"מ ישראלי-פלסטיני על הסדר קבע; התייצבות של מדינות ערב והמדינות המוסלמיות מאחורי המאמץ להביא לסיום הסכסוך. מה שמעיד על ההצלחה הגורפת של וושינגטון, היא ההתייצבות המלאה - בדרג בכיר ביותר - של נציגי כל מדינות המזרח התיכון והגורמים המובילים בקהילה הבינלאומית, כמו גם ההצהרה המשותפת שהצליח הממשל לסחוט מאולמרט ואבו-מאזן. ליותר מזה לא יכלו בוש וקונדי לקוות.
לעומת זאת, המפסידה הגדולה היא סוריה. בשאר אסד שלח לאנאפוליס נציג, בתקווה שבמפגש יכירו - או לפחות יאזכרו בצורה מכובדת - את האינטרסים של דמשק: השבת הגולן ומעמדה המיוחד בלבנון. אבל בוש, אבו-מאזן ואולמרט, שנאומיהם היו לב המפגש, לא ענו על הציפיות הללו. הנשיא האמריקני כלל לא התייחס לדרישה הסורית לדון בגולן, ואף הוסיף עלבון כשדרש מ"גורמים זרים" שלא להתערב בלבנון ולהניח לאזרחיה לבחור נשיא בלי לחצים ולחיות בדמוקרטיה, חופשיים מאיומים. אבו-מאזן אמנם הזכיר את סוריה בין המדינות שישראל צריכה להגיע עמן להסדר, אבל עשה זאת בהערת אגב. אולמרט התעלם כמעט כליל מסוריה, חוץ מרמז עקיף ולא מחייב, כשקרא לשלום עם "כל מדינות ערב מצפון ומדרום". לא לילד הזה פילל אסד כששלח את סגן שר החוץ שלו לאנאפוליס, והסתכן במריבה עם תומכיו בטהרן.
אין ספק שנאומו של בוש ביסס מחדש - לפחות תקשורתית - את מעמדה הבכיר של ארצות-הברית במזרח התיכון. הוא קרא את ההצהרה המשותפת לישראל ולפלסטינים והבטיח לדאוג ששני הצדדים לא יתחמקו מניהול משא-ומתן רצוף ורציני - וימלאו את חובותיהם על-פי "מפת הדרכים". הוא גם הוסיף פיתוי, כשהתחייב שארצו תשתמש במשאביה הכלכליים ובהשפעתה בזירה הבינלאומית, כדי לתמוך חומרית ביישום ההסדר שאולמרט ואבו-מאזן יסכמו ביניהם. בוש הציב את המשוואה בכל פשטותה: מדינה לפלסטינים תמורת ביטחון לישראל.
אולמרט ואבו מאזן הלכו על הרגש
לאולמרט יש סיבה טובה להיות מרוצה מהנאום הזה, שלא כלל שום רמז או מרכיב שעלול להעמיד אותו בקונפליקט עם שותפיו לקואליציה. גם אבו-מאזן לא יכול להתלונן, מפני שנאום הנשיא האמריקני לא יכול להביך אותו בשום צורה. להיפך: בוש הכתיר אותו באנאפוליס כנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים, והבטיח אישית לדאוג שישראל לא תמסמס את המו"מ. אבל בוש לא הסתפק בכך: נאומו כלל התייחסות עקיפה אך ברורה לכל בעיות האזור. בלשון עקיפה אך ברורה, הוא דרש ממנהיגי ערב לתמוך באבו-מאזן ולבודד את החמאס וחיזבאללה, ולגלות נחישות במאבק באיסלאם הקיצוני. עם זאת, כדי שלא להביך את אורחיו - שלכמה מהם קשרים הדוקים עם איראן - נמנע מלהזכירה במפורש.בעוד הנשיא האמריקני מדבר כמנהיג פרקטי, "בעל בית" המחלק מטלות לבעלי בריתו ומציג להם דרישות, העדיפו אבו-מאזן ואולמרט להבליט את המרכיב הרגשי. המנהיג הפלסטיני הזהיר מפני החמצת הזדמנות שאולי לא תחזור, ומפני שפיכות הדמים שתהיה באם ההזדמנות תוחמץ. הוא גם פנה בקריאה נרגשת לבני עמו והבטיח להם שהקץ לסבלם הוא מעבר לפינה. אבו-מאזן גם פנה ישירות אל העם בישראל, לתמוך בוויתורים לפלסטינים. ניכר היה שהוא מנסה לשחזר את המהפך בדעת הקהל הישראלית, שגרמו בשעתם נאומיהם ההיסטוריים של הנשיא המצרי סאדאת וחוסיין מלך ירדן. הוא לא דילג כמובן על דרישותיו מישראל לשחרור אסירים, הסרת מחסומים, הקפאת ההתנחלויות, פירוק מאחזים ופתיחה מחדש של מוסדות פלסטיניים בירושלים. אבל הטון היה ענייני, נטול האשמות ופרובוקציות. אולמרט השיב לו במחוות: הכרה רשמית בסבלו של העם הפלסטיני, התחייבות להקפיא התנחלויות ולפרק מאחזים ועוד "פשרות כואבות". לא היו בנאומי השניים הפתעות - וזו כשלעצמה הצלחה האמריקנית.
והחשוב מכל: באנאפוליס הצליח ממשל בוש לקבוע מתווה חדש להשכנת שלום ישראלי-פלסטיני. במקום לחכות עד שהצדדים ימלאו את התחייבויותיהם ואז ייגשו למו"מ על הסדר קבע, הם ידונו ברצינות ובמהירות רבה ככל האפשר על ההסדר, אך יישמו אותו רק אחרי שיעמדו במטלות לפי "מפת הדרכים". מתווה זה הוא כולו ברוח האסטרטגיה שגיבשו רייס וציפי לבני. אסטרטגיה זו קיבלה כעת את הגושפנקא האזורית והבינלאומית הרחבה ביותר האפשרית. עכשיו רק נותר לראות אם היא גם ניתנת ליישום בשטח. תנאי הכרחי לשם כך הוא שאבו-מאזן ואולמרט - כל אחד לחוד ושניהם יחד - יצליחו להתגבר על קשייהם מבית. זו משימה קשה לא פחות מהתגברות על כל "סוגיות הליבה" גם יחד. לכן, עוד מוקדם אפילו לנסות לקבוע אם מאנאפוליס ייצא דבר מה מעשי.
לפנייה לכתב/ת 
בעל בית שמחלק מטלות
צילום: רויטרס
מומלצים
