הטבעת היא חותמת "עוֹבר" בריאליטי של החיים
זו מעין גושפנקא שהאשה שעונדת אותה מקבלת, המעידה עליה שהיא מוצלחת, כשירה חברתית ובריאה נפשית. זה מה שמשדרת לי כל הזמן הסביבה שלי. פיטרו אותך? כמה חבל! אבל תגידי, מה עם חתונה? פגשת כבר מישהו?
נכנסתי השבוע לאחת מחנויות הספרים כדי לבדוק מה חדש ומעניין. בעודי משוטטת בין המדפים נתקלו עיניי בספר ישן מאוד שבצבץ לו מאחת השורות. היה זה "למה נדמה לי שאני לא שווה כלום בלי גבר?" ספר שכתבה איזו פסיכולוגית אמריקנית לפני הרבה מאוד שנים. המשפט הזה קלע בדיוק למה שאני מרגישה. יכול להיות שזה לא נכון לתלות את הסיבה לאומללותי רק בהיעדר בן זוג. אולי זה אפילו מעכב את מציאת בן הזוג המיוחל, כי איך אני מצפה שמישהו יעריך אותי אם אני לא מעריכה את עצמי? אבל ההערכה העצמית תלויה לא רק בעבודה עצמית שלי, אלא גם בסביבה החברתית בה אני חיה ובמסרים שהיא דואגת להעביר לי.
טענתי בעבר ואני טוענת גם היום (ויסלחו לי אלה שחולקים עלי), אבל אשה נשואה נחשבת מוצלחת יותר מאשה רווקה, וזה נכון לכל גיל בו תהיה האשה. עושה רושם שלאשה נשואה מותר הכל: להתנהג בבהמיות, להיראות רע, מה זה משנה? היא הרי נשואה. אצל רווקות כל התנהגות או מראה שאינם מושלמים הם תירוץ לעובדה שהיא טרם מצאה אהבה. כאילו כל דבר שאני עושה מסביר לכאורה למה עדיין לא מצאתי.
טבעת נישואים כבר מזמן לא מסמלת את הקשר ואת המחויבות של שני בני זוג שאוהבים זה את זה ומתכננים חיים משותפים. הטבעת היא בפירוש חותמת של החברה, מעין גושפנקא שהאשה שעונדת אותה מקבלת, המעידה עליה שהיא מוצלחת, כשירה חברתית ובריאה נפשית. אולי זה מסביר את טבעות הנישואים הענקיות שאני מרבה לראות באחרונה. תמיד חשבתי שצריך לחקור למה אשה בוחרת טבעת נישואים כל כך עבה ולא נוחה. אולי כדי שגם ממרחקים יצליחו להבחין בחותמת "עוֹבר" שלה בתוכנית הריאליטי של החיים.
לא רואים בי שום דבר אחר מלבד רווקה אומללה
היתה לי תקוות שווא שבמאה ה-21 משהו אולי ישתנה בדעותיהם המיושנות של אנשים, ושגם מי שלא הולך במסלול הנהוג יתקבל בהבנה ובאהדה. אבל זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה. זה מתחיל בהערות קטנות ובשאלות מטרידות שכבר מזמן הפסקתי להתייחס אליהן, אבל נגמר בכך שאנשים לא רואים בי שום דבר אחר מלבד רווקה אומללה.
לפני כמה ימים פגשתי מכרה של אמי בקניון. היא שאלה אותי לשלומי בכמה וריאציות, וכשעניתי לה בכל פעם שהכל רגיל והכל בסדר, נכנעה לחטטנותה ופשוט שאלה "התחתנת?". שום דבר אחר לא עניין אותה. היא כמובן סיפרה לי ששלושת ילדיה נשואים ופירטה כמה ילדים יש לכל אחד מהם.
באירוע אחר, שקרה במקום עבודתי, לקוחה לא מרוצה התלוננה, צעקה וקיללה בגלל עניין פעוט. מנהל המחלקה אמר לי לאחר התקרית "טוב, היא רווקה ממורמרת מהחיים". ואם היא היתה נשואה, זה בסדר לדבר כך?
לפני כשלושה חודשים קיבלתי בשורה נוראית: לאחר שלוש שנות עבודה במקום גדול ומסודר, הודיעו לי על פיטוריי, מטעמים של תקנים וקביעוּת. מאחר שהייתי עובדת אהובה ומוערכת ע"י הממונים הישירים שלי, הם הודיעו לי על כך חודשיים מראש, כדי שאספיק להתארגן ולהתאושש לפני שהפיטורים ייכנסו לפועל. המומה וכואבת חזרתי הביתה, מנסה לעכל את רוע הגזירה. תמיד האמנתי שכדי להתמודד עם דברים ולהשתחרר ממצוקות כדאי לדבר על זה, כי זה מאוד עוזר. לכן התחלתי להתקשר לכל חבריי, חברותיי ומכריי באשר הם, כדי שיעודדו אותי. מובן שכולם הביעו תדהמה וניסו לשווא לעודד את רוחי הנכאה. אבל לאחר כמה דקות של שיחה שאלו אותי "מה חוץ מזה?"
בוכייה ונסערת, לא הבנתי מה עוד אני יכולה לחדש להם כשבפי בשורה כזאת. מה עוד אתם רוצים לשמוע ברגע קשה זה? "כבר הכרת מישהו"? שאלו.
"לא פשוט, גם אין עבודה וגם אין בן זוג"
חברה אחת, באמת נשמה טובה, אפילו ציינה ש"לא פשוט, גם אין עבודה וגם אין בן זוג". וכך התאכזבתי לגלות עד כמה חסרי טקט וחסרי רגישות אנשים יכולים להיות. אני מתקשרת לספר להם שחרב עלי עולמי, שאיבדתי את מקור פרנסתי, וכל מה שהם רוצים לדעת זה אם כבר הכרתי מישהו.
ראיתי לצערי שאין עם מי לדבר, כי כשאנשים רואים אותי, הם רואים רווקה שחייבת להתחתן, ולא מישהי שיכול להטריד אותה משהו אחר. לכן הפסקתי ליזום שיחות ומפגשים עם אנשים. העדפתי להיות לבד בתקופה הזאת, לנחם את עצמי. סיננתי שיחות, לא עניתי למיילים ולא התראיתי עם אף אחד. בעצם גזרתי על עצמי בידוד חברתי, שנמשך עד היום.
שפר עלי מזלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, ובינתיים מצאתי עבודה שלדעתי היא טובה ומעניינת. לא סיפרתי לחברים שלי. לא ראיתי מה הטעם בזה. הרי מצאתי עבודה, לא בן זוג. לאחר כשבועיים במשרד החדש הרגשתי שאני מתחילה להתאושש, חשבתי לתומי שאולי כבר אפשר להתחיל ולדבר עם אנשים. שיחות הטלפון המשיכו להגיע מכל חבריי ומכריי שרצו לדרוש בשלומי, ואני החלטתי שאני חזקה מספיק כדי להתמודד עם השאלות. מובן שגם רציתי לספר על תפקידי החדש.
מדובר בארגון גדול מאוד, שיש בו הרבה אנשים צעירים ואיכותיים לכן כל מי שהתקשר ושסיפרתי לו היכן אני עובדת שאל אם כבר הכרתי מישהו. מצאתי את עצמי במהלך השיחה כבר מתכננת מה אני אגיד כשתגיע השאלה הזאת. הבנתי שלא אוכל לנצח במאבק הזה שאני מנהלת איתם ללא ידיעתם. למה אני בכלל מתאמצת לדבר על דברים שלא קשורים לבן זוג?
שנים ייסרתי את עצמי במחשבה מה לא בסדר אצלי. האמנתי באמת ובתמים שמשהו דפוק אצלי אם לא הצלחתי למצוא בן זוג. אבל היום אני מבינה שאצלי הכל בסדר. זאת החברה שטפטפה לי לאט לאט את התחושות הקשות האלה שהרגשתי, ושבגללה הייתי עסוקה רוב הזמן בהלקאה עצמית ובהערכה עצמית נמוכה. החברה שידרה לי שאני לא בסדר כי לא מצאתי בן זוג, ולכן הרגשתי שאני דפוקה. אני מתכוונת לא רק לאנשים שסובבים אותי, אלא גם כתבות, תוכניות טלוויזיה ושיחות ברחוב. חברה שלא היתה מסוגלת להבין שיכול להיות מצב שבו משהו אחר ידאיג אותי הרבה יותר ממציאת בן זוג.
בסך הכל אני רוצה למצוא בן זוג לא בגלל תכתיבי החברה. הבדידות שרבות דובר עליה מכרסמת בי, ואני רוצה לאהוב ולהיות נאהבת, רוצה חבר ושותף לחיים, רוצה להרגיש את טעם החיים ולהיות מאושרת.
נראה אמנם שהחברה משתדלת להיות יותר פתוחה. יש הרבה אמהות חד הוריות מתרומת זרע, שלפחות רשמית לא סובלות מנידוי חברתי. יש הרבה זוגות חד מיניים שחיים יחד. אבל זה עדיין לא הופך אותנו לחברה נאורה. כי עמוק בלב תמיד יסתכלו על כל מי שלא נשוי כעל חריג ושונה, וגרוע מכך – מסכן.
אבל אני לא מסכנה. אם התקופה האחרון לימדה אותי משהו על עצמי, הבנתי שאני בחורה נורמלית, ואין בי שום דבר חריג גם אם טרם מצאתי אהבה. זה שאני עדיין לבד לא הופך אותי לפגומה. אני עצמאית, איכותית וחיונית, ולפחות בכל יום חדש שמגיע, תמיד קיימת בשבילי התקווה שאמצא אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
