הצרפתי הנודד

ביום חמישי אחר הצהריים ישב ז'ראר דפרדייה על כסא באמצע המדשאה של בית הספר החקלאי במקווה ישראל ורטן. ככה זה כשהמטוס הפרטי שאמור להחזיר אותך אחרי חודש הביתה, לא מקבל אישור המראה. "זה דפרדייה!", שאג כוכב הקולנוע הצרפתי לתוך הנייד. איכשהו זה עבד. בצד השני של הקו הסלולרי, התרצו. הרוחות נרגעו. בהפקה נשמו לרווחה - אפשר היה סופסוף להמשיך את הצילומים המסכמים על הסט בישראל.

אז גם אם לצלמי הפפראצי בארץ יש זיכרונות לא משהו מצילומי הקופרודוקציה הישראלית-צרפתית, "Hello-Goodbye", עבור כל העוסקים במלאכה מדובר בחוויה חיובית שממנה שבו בשלום. "טוב להיות בישראל", אמר דפרדייה שעות אחרי שאפיזודת אישורי ההמראה נשכחה. בהרמת כוסית לרגל סיום הצילומים שניצלה את ההזדמנות גם להדלקת נרות חנוכה, היה לו חשוב להדגיש שגם אם לא פשוט להבין לעומק תרבות של מקום אחר, הוא מרגיש פה בבית. "אני מרגיש בבית בתל אביב בזכות חברים שהכרתי פה ואני מאוד שמח בהם", אמר, "העבודה על הסרט הזה הרגישה כמו בפעם הראשונה. כך שגם אם הייתי לפעמים עצבני או לא רגוע, אני מדבר בכנות כשאני אומר שאני אוהב אתכם, אני אוהב את ישראל, ואם לפעמים הייתי קצת ישיר, אני מצטער".

דפרדייה וארדן בצילומים בנתב"ג. הכי צרפתים שיש (צילום: אילן סגיב)

אנשי ההפקה, הצוות הטכני והשחקנים הישראלים שבאו להיפרד, בהם מוסקו אלקלעי וששון גבאי, שזכה לפרגון מדפרדייה על פרס האקדמיה האירופית, שאגו כתשובה לנאום המרגש את צמד המילים "I'm Sorry". דקות אחר כך מסביר לי דפרדייה שמדובר בבדיחה פנימית שסיפר לאנשי ההפקה ומאז היא רודפת אותו. "סיפרתי לצוות בדיחה על האמריקנים שכל הזמן אומרים ' I'm Sorry' או 'I Apologize' וממשיכים לעשות דברים איומים במקביל", הוא אומר ומדגים, "אמריקני אחד שואל את החבר שלו במהלך המלחמה בעיראק: כמה הרגנו? והוא עונה לו אלף. אז הוא אומר: 'אני מצטער', ושואל: 'תגיד, בני כמה הם היו?' והחבר שלו עונה: בין 11-25. הוא עוצר ואומר: 'אני מצטער' וכך הלאה והלאה. יש לא מעט אנשים בעולם שנמשכים לפתטיות האמריקנית הזו ובהם לצערי גם ישראלים. אני אומר מה שאני חושב, זו האמת".

דפרדייה סירב להתראיין לתקשורת המקומית לאורך כל שהותו בישראל. "הוא בא לעבוד", הסבירו בהפקה, אבל האמת כהרגלה קצת פחות שחור ולבן. דפרדייה ידוע כמי שאינו בדיוק חובב תקשורת גם אם לאורך השנים ניצל אותה לטובתו. באחד על אחד זה ברור שהוא מעדיף בכל רגע נתון מפגשים בלתי אמצעיים עם אנשים מהשורה על ראיונות למדיה. בחודש האחרון אפשר היה לראות אותו כמעט מדי ערב בקנטינה בשדרות רוטשילד, "בונה עולמות" בשיחות אינטלקטואליות פחות או יותר עם יוצרים, אמנים וסתם אנשים שניגשו להגיד שלום. "כבר הייתי בישראל בעבר, אבל הפעם זה היה ביקור באמת מאוד מעניין. גם אם ישראל מצטיירת כפרובינציה קטנה, מבחינתי היא מרתקת. בערבוב הזה של בני אדם שמגיעים ממקומות שונים, יש כוח. תל אביב היא עיר עשירה ומלאת אנרגיה ואפשר למצוא בה רבדים שונים", הוא אומר. הביקור, לדבריו, כלל לא מעט גילויים. "מאוד הופתעתי לגלות שאנשים פה מגדירים מרחק בשעות ולא בקילומטרים", הוא אומר ומסביר, "כששאלתי מה המרחק בין תל אביב לים המלח, אמרו לי שעתיים. שאלתי כמה קילומטרים זה? לא ידעו לענות. ככה זה אולי כשמדובר במדינה קטנה".

הרעלה תקשורתית

בסרט של הבמאי הצרפתי הצעיר, גרהם גיט, הוא משחק את בעלה היהודי של פאני ארדן. דפרדייה וארדן הם זוג ותיק על המסך וגם על הבמה. השניים שיחקו בין היתר בסרטו של פרנסואה טריפו "האישה ממול", בסרט "בלזאק" של ז'וזה דיין, בסרטה של אן פונטיין "נטלי" ובסרט "הקולונל שאבר" של איב אנג'לו. "אנחנו כל השנים בקשר גם כשאנחנו לא עובדים ביחד", הוא אומר, "אנחנו נפגשים הרבה מאוד בפריז ומדברים, אנחנו מאוד קרובים. פאני אישה נפלאה, ובשביל שנינו ההתנסות הזו בישראל היתה חיובית מאוד".

אז מה משך אותו לעשות את הסרט שבו הוא מגלם לראשונה יהודי? התשובה נחלקת לשתיים – פאני וישראל. "למרות שלא חייתי פה מעולם והארץ הזו אינה חלק מהביוגרפיה שלי, היא קרובה ללבי", הוא אומר, "גם עניין העלייה לישראל, שזה מה שהדמות שלי בסרט חווה, ריתק אותי. כל הנושא הזה של לשנות מקום והרגלים מעניין. תמיד הייתי נע ונד. אני לעולם לא נוסע עם מטען כבד, כך שאני מבין מה זה אומר הגירה. שוב, ברור לי שבכדי לדבר באופן רציני על מקום או מצב מסוים, צריך לחיות אותו בעיקר כשהיום יש המון אנשים שבאים מבחוץ ואומרים הרבה שטויות. יש מעין הרעלה תקשורתית בכל הנוגע לישראל ואני רואה את זה לא מעט במדיה הצרפתית וזה חבל. למידע שמועבר בכלי התקשורת, כבר אין שום קשר למציאות".

אותה הרעלה תקשורתית שעליה מדבר דפרדייה והדימוי שיצרה לישראל בצרפת גרם לכך שחודש לפני תחילת הצילומים בהפקה כלל לא ידעו אם הפרויקט הקולנועי הזה יצליח להתרומם. "זה סרט שלא נוגע בקונפליקט הישראלי-פלסטיני, סרט שרוצה לספר סיפור אישי, קטן ויומיומי ולא מציג את ישראל בפרמטרים המוכרים באירופה", אומר הבמאי גרהם גיט, שלמרות הכל לא התייאש ובסופו של דבר בעזרתו של המפיק האיטלקי פביו קונברסי, בן זוגה של ארדן ואבי בתה, הצליח לגייס את הכסף. גם ההשקעות הישראליות של האחים משה וליאון אדרי, עזרו. "זה לא סוד שיש דימוי מעוות של ישראל בעולם. הסרט הזה באיזשהו מקום רוצה לומר שהדברים הם לא בדיוק כמו שמציגים לנו אותם בטלוויזיה", מוסיף גיט, שמגדיר את הפרויקט כסרט על אהבה ובעקיפין על זהות.

הקופרודוקציה ישראל-צרפת נהדרת למפיקים (צילוב: אילן סגיב)

התסריט נולד מתוך שאלות ששאל את עצמו גיט כיהודי המתגורר בצרפת. "התחלתי לשאול את עצמי אם הייתי יכול לעשות עלייה, התחלתי לחפש את השורשים היהודיים שלי ותהיתי ביני לביני אם אוכל להמשיך ולשמור על הזהות הצרפתית שלי ובמקביל לגלות את המקורות שמהם אני בא", הוא אומר. קומדיה, לדבריו, היא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם נושאים מורכבים כמו הגירה, אהבה ושורשים. "הקומדיות הטובות ביותר עוסקות בנושאים קשים, הומור שנולד מסיטואציות בנאליות הוא שטחי".

זו הפעם הראשונה בה מבקר גיט בישראל. "בפעם הראשונה שנחתתי בארץ במסגרת ההכנות להפקה היה מדהים", הוא אומר, "הייתי המום מלשמוע אנשים מדברים ושרים בעברית ומהיקף הדברים שקורים פה. זה היה הלם תרבות בשבילי. עכשיו זה נרגע. ישראל מבחינתי ברמה מסוימת היא הארץ שלי גם אם אינני מוכן עדיין לעשות עלייה וגם אם אני מרגיש אירופי לחלוטין. אני משער שלהיות יהודי זה להרגיש שברמה מסוימת המקום הזה הוא חלק ממך וזו תחושה נהדרת. אני מרגיש פה זר ושייך במידה שווה".

הבחירה בז'ראר דפרדייה ופאני ארדן היא הפוך על הפוך. "הם השחקנים הכי צרפתים שיש. אין בהם שום דבר יהודי וזו בדיוק הנקודה", הוא אומר בחיוך, "ההפרדה הזו בין יהודים ללא יהודים מיותרת בעיני ובזה שאני לוקח את השחקן המועדף עליי, שהוא גם השחקן הכי צרפתי שאני מכיר ואומר שהוא יכול לשחק יהודי, יש בזה אולי שבירת סטיגמות של הקהל הצרפתי. אני משער שהליהוק הזה יעורר הרבה תהיות על גבולות אבל בעיני יש בזה משהו מעניין. הזהות היא בנפש ואני חושב שלז'ראר דפרדייה יש את היכולת הזו לא להכיר בגבולות, לא להיות מוגבל ולא ליפול לקריקטורות. פאני בסרט היא גיורת אבל למעשה היא יותר יהודיה ממנו. פאני במהות היא אישה מאוד מיסטית והחיבור שלה לנושא הוא טבעי".

עוד סרטים צרפתיים בדרך

המפיק הישראלי, דודי זילבר, מרוצה. נכון לרגע זה, הכל עבר בשלום. בהפקה שתקציבה הכללי 7.5 מיליון דולר ומהם 2 מיליון שקל ישראליים, "שלום" משמעו אפס חריגות. "זה לא בכל יום שסכומים כאלה גדולים מגיעים לארץ", אומר זילבר רגע לפני שהכל נגמר. חברת "מטרו" שבבעלותו של זילבר הפיקה לאחרונה גם את הסרט "הסודות" בבימויו של אבי נשר ובכיכובה של פאני ארדן. זילבר מאשר כי סביר להניח שהסרט "Hello-Goodbye" לא היה מצטלם בארץ אילולא ההתנסות הקודמת. מה שמשך את המפיקים הישראלים לתוך סיפור עלייתם המפותל של בני הזוג ארדן-דפרדייה הוא התסריט וגם ציונות. "זו פעם שראשונה שסביב נושא כל כך ישראלי ומרכזי בחיינו מתרכזים שניים מהשחקנים הגדולים בעולם", אומר זילבר, "כל הסרטים שמגיעים לכאן בדרך כלל רחוקים מהמציאות שלנו אבל בסרט הזה יש את עולמם של העולים החדשים, התלאות שלהם וההסתכלות שלהם עלינו ועל החיים כאן. יש גם את עניין ההתקרבות לדת וכל נושא הרוחניות ששייכים מאוד למקום הזה".

אתה חושב שההפקה הזו, כמו הפקות קולנועיות אחרות שצולמו בארץ לאחרונה ובהן "אדם בן כלב" של פול שריידר, מעידים על רנסנס בתחום הקופרודוקציות?

"זו הפקה צרפתית ואני משער שתהיה לה השפעה מסוימת אבל לא מכרעת. הרבה מאוד אנשים בתעשיית הקולנוע הצרפתית הם יהודים, הקשר בין צרפת לישראל הולך ומתחזק, סרקוזי מאוהב בנו והסכם הקופרודוקציות של ישראל עם צרפת נפלא למפיקים, כך שיש עוד סרטים צרפתיים בקנה שעומדים להגיע הנה לצילומים. אני לא חושב שההפקה הזו תשפיע בכלל על צילומי סרטים מארה"ב אבל אולי כן על הפקות אירופיות. אני חושב שצריכה להיות מסה קריטית של סרטים שייעשו פה ויוכיחו שיותר זול לעשות פה סרטים ושאנשי המקצוע שלנו מעולים, מה שנכון".