זה מה שעושים כשאוהבים, לוקחים סיכון
לאהבה שבאה מהמקום הכי בטוח בשיפולי הבטן יש שם מלא ומפורש. כשהבחורה הסתכלה לאנדי בעיניים ועמדה להצהיר על אהבתה במילים, חשבתי לעצמי - עכשיו אדע אם היא אוהבת אותו באמת, או סתם מנסה לנצח במשחק "הרווק"
אז נכון, יש בחלק מהסדרות האלה אובר-קיטצ'יות ומן הסתם גם הרבה בימוי, ולכן אודה בהזדמנות זו לגאון שהביא אלינו את (יס!) מקס חברי הטוב, שעוזר לי להריץ קדימה חלקים מיותרים במיוחד. אבל גם מהסדרות הכי מטופשות לכאורה יש מה ללמוד.
בפרק הסיום נאלץ הרווק אנדי לבחור בין שתי הפיינליסטיות שלו ומוצא את עצמו מחפש סימן שייתן לו את התשובה שלא תשאיר אותו בתחושת החמצה. שתי הנשים מקסימות אותו, כל אחת בדרכה, ובמידה רבה הוא מרגיש אהבה כלפי שתיהן. עובדה זו עצמה תמיד מביאה אותי לתהות כיצד זה אפשרי להיות מאוהב בשני אנשים בעת ובעונה אחת. אישית, לא נראה לי הסיפור הזה. ובכל זאת, אני צופה בהתנהלות שלו עם שתיהן, ובאופן די משכנע נראה שבכנות יש לו רגשות עזים כלפיהן. אבל למרות המסתורין שמנסים יוצרי הסדרה ליצור אני בטוחה, ביני לבין עצמי, שעוד לפני שאנדי יאמר את דברו אוכל לדעת מי באמת חדרה עמוק יותר.
בגלל הסיטואציה המורכבת כל כך, כל הצדדים המעורבים שומרים לעצמם עד כמה שניתן את רגשותיהם האמיתיים ומפחדים לתת ביטוי מילולי קבל עם ועדה לאמת שלהם. אנדי, כחלק מהיותו איש השעה, מחוייב להשאיר את מלוא עוצמת רגשותיו לעצמו עד רגע הפינאלה המכריע, ולמרות הקושי הוא מצליח לעמוד במשימה כמעט עד הסוף.
שתי הנשים, בווין וטסה, שמעצם הסיטואציה נמצאות בחוסר ודאות משווע ובנוסף גם מתקשות לקבל מאנדי את החיזוקים הרגילים, עוצרות גם הן את עצמן לאורך הדרך ונמנעות מלהביע במילים את שעל ליבן. אחרי הכל, אף אחת כנראה לא תמהר להביע את אהבתה האינסופית לבחור שעלול לשבור את ליבה ולדחות אותו לטובת אחרת לעיני העולם כולו (אה, אל תתחילו שוב! לא רק אני צופה בתוכנית הזאת!).
ערב לפני הסיום מגיע, ושתי הבנות מחליטות, כל אחת מול עצמה, לקחת את הסיכון העצום (זה מה שעושים כשאוהבים, אתם יודעים) ולנצל את מה שאולי תהיה ההזדמנות האחרונה שלהן להכריז בפה מלא על אהבתן. הן סבורות, ובצדק לדעתי, שאם לא תעשנה כך, תמיד תנקר במוחן השאלה אם זו הסיבה בגללה לא נבחרו במקרה ש...
כשזאת אהבה, היא משפריצה החוצה במילים
גם אני אוהב אותך... (ציור: מירית בן נון)
החלטה אמיצה ונכונה, בעיניי. מה גם ש"בספר שלי" כתוב שכשזו אהבה – אי אפשר לשמור אותה הרבה זמן בפנים. יש שלב שהמילים המפורשות פשוט משפריצות את עצמן החוצה. לפעמים כשזה לא מתאים, או יש חשש שזה לא הדדי, אפשר מקסימום להשפריץ אותן אחרי שהאפרכסת כבר הונחה במקומה. אבל עדיין זה צריך להיאמר בקול רם. ככה זה.
אז הדייט הסופי הגיע, וכשנאמרו המילים המפורשות, אני לפחות כבר ידעתי במי הוא בחר. ולא בגלל שכולם אמרו שם אחד לשני "אני אוהב אותך", אלא בגלל איך שזה נאמר. ועכשיו אני סופסוף מגיעה לפואנטה שלי.
לאהבה אמיתית, כזו שבאה מהמקום הכי בטוח בשיפולי הבטן, יש שם מלא ומפורש. כשבווין הסתכלה לאנדי בעיניים ועמדה להצהיר על אהבתה במילים, חשבתי לעצמי - עכשיו אדע אם היא אוהבת אותו באמת, או שהיא סתם מנסה להיות "הנבחרת". ולמרות שעד אותו רגע חשתי ספקנות לגבי רגשותיה האמיתיים, היא העלתה חיוך מוכר על פני כשאחזה את פניו בשתי ידיה ואמרה: "סגן אנדרו ג'יימס בולדווין, אני אוהבת אותך".
יפה, בווין! חשבתי לעצמי. בדיוק מה שהייתי מצפה לשמוע ממי שאוהבת באמת.
וכשאנדי ענה לה תוך כדי חיבוק, נמנע מקשר עין ישיר, "גם אני אוהב אותך, בוו" חשבתי מיד - או בוי... הבחורה הזו בצרות...
ובדייט הבא, כשאותו אנדי אמר לטסה: "אני אוהב אותך טסה הורסט"...
נו, עכשיו גם אתם כבר יכולים לנחש מי קיבלה מגף ומי הצעת נישואים.
אתם יודעים מה, אולי לא אצל כולם זה ככה. אבל אני, סיגלית גיגה פרקול, אוהבת להגיד את השם המפורש של הבחור כשאני אוהבת. לא הרבה זכו לשמוע את זה. ואם דברים יילכו כמו שאני רוצה - רק אחד עוד ישמע.
לפנייה לכתב/ת 
