שובר שתיקה
עם מועמדות לגלובוס הזהב ונצחונות בקאן ובאקדמיה האירופית, מגיע לארץ הבימאי הרומני, כריסטיאן מונג'יו, עם הסרט "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", העוסק בהפלות בלתי חוקיות תחת המשטר הקומוניסטי. "הזכייה בקאן היתה כמו לכבוש את גביע העולם בכדורגל", הוא אומר
ספק אם מאות האנשים שהגיעו ביום שישי לסינמטק תל אביב להקרנת הבכורה של הסרט "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", זיהו בכניסה לאולם את כריסטיאן מונג'יו. במכנסי ג'ינס שחורים וחולצת כפתורים לא מחייבת, האיש שלפני חודשים ספורים עמד על הבמה בקאן ונפנף למצלמות המתקתקות בדקל המוזהב, אותו במאי שגרף לאחרונה גם את הפרס הגדול של האקדמיה האירופית לקולנוע ומועמד מוביל לגלובוס הזהב, נראה לעין בלתי מזוינת כמו עוד שוחר קולנוע מהזן הסינמטקי המוכר.
גם בחדר הישיבות במכון התרבות הרומני ב"מרכז גולדה" בתל אביב, שם נערכה הבוקר מסיבת העיתונאים לרגל הבכורה הישראלית של הסרט, מתגלה מונג'יו כאיש נטול פוזה ונקי מגינוני כוכבות. "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", הוא יצירת מופת שמציעה, דרך סיפור אישי, התבוננות על מציאות שהתחבאה שנים ארוכות מאחורי מסך הברזל. הסרט, שעלילתו מתרחשת בשנותיו האחרונות של שלטון צ'אושסקו, מציג את השלכותיו של החוק נגד הפלות שחוקק ברומניה בשנת 1966 במטרה לעודד ילודה. מדובר בסרט ראשון מתוך סדרה שתעסוק בחיים תחת השלטון הקומוניסטי ברומניה. "רציתי לדבר על התקופה מבלי להתייחס ישירות לקומוניזם, אלא דרך סיפורים שמתמקדים בבחירות אישיות ובברירות מחדל של בני אדם", אומר מונג'יו.
לסדרה שלך קראת "מעשיות מתור הזהב", שזו דרך צינית לתאר תקופה חשוכה.
"זה השם שהפרופגנדה הקומוניסטית נתנה לתקופה. הקונספט הראשוני היה ליצור כמה סרטים קצרים שיוצגו יחד ויתייחסו אל המיתוס האורבני של התקופה. כתבתי ששה סיפורים ועמדתי להתחיל את הפרויקט, אבל אז קיבלתי על התסריט תגובה משועשעת של שחקן צעיר שאמר: "נראה שהיה ממש מצחיק לחיות בתקופה הזו". בעקבות התגובה הזו הבנתי את האחריות שמוטלת עליי להעביר את המסר באופן מדויק. כך גיליתי את הטון של הסרט עוד לפני שידעתי מה יהיה הסיפור. היה לי ברור שאני מעוניין להציג סגנון מאד ריאליסטי, קודר ואפל. עכשיו, בגלל הזכייה והנסיעות הרבות עם הסרט, החלטתי לקחת צעד אחד אחורה. אני אפיק ואכתוב את הסדרה, אבל יביימו אותה במאים צעירים שונים".
מונג'יו. הבוקר בתל אביב (צילום: מרב יודילוביץ')
"לא עשיתי סרט על הפלות"
"4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", נולד בהשראת סיפורה של חברה קרובה של הבמאי. בדיעבד, הוא אומר, הסיפור הפרטי מייצג מאות אלפי נשים ברומניה שחוו חוויות דומות. "עד היום הפלות הן טאבו. רק אחרי ההקרנות שקיימנו ברומניה הבנו עד כמה נפוצות היו הפלות בלתי חוקיות בתקופה ההיא. כחצי מיליון נשים מתו בתקופה ההיא כתוצאה מהפלות שנעשו בתנאים לא תנאים. בקונטקסט הזה הפלות איבדו כל קשר לערכי מוסר, ונתפסו יותר כאקט מחאתי וכהתנגדות למשטר".
מונג'יו הוא חלק מהדור המכונה "ילדי הצו", הגדרה המתייחסת לחוק למניעת הפלות. "בין בני הדור הזה ישנה סולידריות", הוא אומר, "כל כך הרבה שנים אנשים שתקו, העמידו פנים והעדיפו לשכוח. אני חושב שהגיע הזמן לדבר".
בנית את הסיפור באופן כזה שהשתיקות והדברים שאינם נאמרים חשובים לא פחות מהטקסט.
"השתיקות אומרות שמה שאתה רואה, אינו בהכרח הסיפור השלם אלא רק מקטע. זו גם הסיבה שעודדתי את השחקנים לדבר 'אוף קאמרה'. גם הסוף של הסרט קוטע מחווה פיזית בכדי להראות שזה סוף הסרט אבל לא סוף הסיפור. יש הרבה דברים שנשארים ללא מענה, כי ככה זה בחיים. כשאנחנו הולכים לישון בלילה אין לנו את כל התשובות לשאלות ששאלנו את עצמנו במהלך היום. משום מה בקולנוע, יש נטייה להיות מונית לנפק תשובות, זה מאד מלאכותי לטעמי".
אולי בגלל השנים תחת משטר המחשבות הקומוניסטי, מונג'יו מסרב בתוקף לנופף בדגלים ובאידיאולוגיה. למרות הנושא המורכב, הוא מעדיף לדבר על Story Telling מאשר על זכויות נשים, התנועה הפמיניסטית וקומוניזם. "אחרי שהסרט נעשה, צפו הרבה תובנות אבל בתחילת הדרך לא חשבתי שאני עושה סרט על הפלות לא חוקיות או על קומוניזם. רציתי לספר סיפור על בני אדם, להעביר תחושות ורגש שזה מבחינתי בסיס הקולנוע", הוא אומר ומדגיש, "אני לא שופט את הדמויות או את הבחירות שלהן".
אנה מריה מארינקה. סיפור אישי שמייצג תופעה נרחבת
כל הסצנות בסרט מצולמות בשוט אחד. יש מעט מאד תנועות מצלמה. למעשה אתה כמעט אינך מורגש.
"אני חושב שסגנון וסיפור הולכים יחד, וזה היה הסגנון שנדרש לסיפור הזה. זו מחמאה ענקית בשבילי, ההבחנה שאינני נוכח בסרט. אני יודע שזה סגנון מאוד רענן עבור הרבה אנשים, כך שאני מניח שאצטרך לחשוב על זה בכל הנוגע לסרטיי הבאים".
איך הסרט התקבל ברומניה?
"כשחזרתי הביתה קיבלתי מדליה על תרומתי לתרבות מהנשיא ואת מפתח העיר. זכיתי לכבוד אדיר מאנשים שלא ראו בכלל את הסרט. פתאום, באופן פדרוכסלי, ההישג כאילו הפך לחשוב יותר מהסרט עצמו. זה היה קצת כמו לזכות בגביע העולם בכדורגל. אנשים הריעו לנו, יצאו לרחובות והסרט נדחק לשוליים. אני יודע שהרבה מהאנשים האלה, ששמחו כשזכינו, לא יצפו בסרט. הם שמחו כי נדיר שרומניה מופיעה בעמודים הראשונים של העיתונים בהקשר חיובי".
ואיך הגיב מי שכן צפה בסרט?
"אנשים מאוד הזדהו. נדמה לי שגברים לא ממש יכלו לשאת את המתרחש על המסך, ומהנשים קיבלנו שני סוגי תגובות. אלה שאמרו לנו תודה על שסיפרנו את סיפור חייהן ואלה שאמרו שזה לא מתקרב לסיפור האישי שלהן. פתאום הסרט אפשר לאנשים לדבר על נושא שהיה לאורך שנים נעול ומושתק".
"הפלות איבדו קשר לערכי מוסר ונתפסו כאקט מחאתי נגד המשטר"
בלי מחשבות על האוסקר
מיעוט אולמות ההקרנות ברחבי רומניה הוליד את הצורך בפתרונות מידיים, ומונג'יו החליט להפיץ אותו עצמאית. "יש היום בסך הכל כארבעים אולמות פעילים במדינה של כ-20 מיליון תושבים", הוא אומר, "אז ניידנו קרוואן ופתחנו מחדש את בתי התרבות שפעלו בתקופה הקומוניסטית מטעם המשטר, אלה שעמדו במשך שנים סגורים והעלו אבק. במשך חודש הקרנו את הסרט בחמישים ערים מרכזיות ברומניה שאין בהן אולמות. היה לי חשוב לבדוק אם אנשים לא הולכים לראות קולנוע כי אין להם איפה, או כי הם איבדו עניין. התשובה היתה חד משמעית. עד עכשיו ראו את הסרט 75 אלף איש ברומניה. כשלסרט כמו 'רטטוי' מגיעים 40 אלף צופים, זו נחשבת הצלחה".יכול להיות שכמו שאמרת, אנשים פשוט רוצים לראות את עצמם על המסך?
"אני חושב שהצעירים רצו לראות את הסרט שזכה בקאן. עבור המבוגרים יותר זה היה ביקור בתקופה שהם שכחו או רוצים לשכוח. צעירים, אגב, הולכים לראות את הסרט לא מתוך רצון ללמוד על העבר שלהם, אלא מפני שזו חוויה חברתית".
האווירה בסרט קודרת ודכאונית, אין כמעט רגעי מפלט.
"הסרט הצליח לשחזר את האווירה שהיתה לא רק קודרת, אלא גם מדכאת ומלאת אגרסיביות. אני חושב שזו יצירה כנה מאד על הזכרונות שלי מהתקופה"
מונג'וי. סימפטיה לריאליזם (צילום: מרב יודילוביץ')
מונג'יו מעיד שדרך עשיית הסרט למד להתרכז בדברים הפשוטים. "זה אחד הדברים הקשים ביותר לבמאי קולנוע במיוחד בתחילת הדרך כשיש לנו תמיד את הרצון להראות כמה אנחנו מבריקים וחכמים ויודעים לעשות את כל הטריקים. זה קל להיות מניפולטיבי אבל אותי יותר מעניין לנהוג בכנות כלפי הסיפור". הוא לא כל כך אוהב שמשייכים אותו לדור פורץ הדרך של יוצרים צעירים מרומניה. "אין דבר אחד שמייחד את הקולנוע הרומני העכשווי", הוא מאבחן. "עושים אותו אנשים שונים שמתבוננים במציאות באופן שונה. אנחנו לא חולקים את אותו מניפסט אסתטי בהכרח".
אחרי שזכית בכל כך הרבה פרסים, עד כמה חשוב לך לזכות באוסקר?
"בכנות, לא חשבתי על הפרסים כשעשיתי את הסרט. קיוויתי שהסרט יתקבל לקאן ושמחתי כשזה קרה, כל השאר הגיע כהפתעה טובה. "דקל הזהב" הוא
פרס מתאים ומספק יותר לסרט הזה מהאוסקר, והתגובות הנפלאות שקיבלנו הגיעו בעיקר מאנשי תקשורת ומבקרים לא בהכרח מייצגים את טעם הקהל במינסוטה. מצד שני זכייה באוסקר תאפשר לנו להגיע לקהל גדול יותר בארה"ב מזה שחלמנו עליו. אז זה נראה לי מוצדק לחלום על זה".
