זה ייגמר באוסקר
הבמאי פול תומס אנדרסון מטיח בפני הצופים של "זה ייגמר בדם" את הפתולוגיה העומדת בבסיס נפשו של הקפיטליסט האמריקני. המשחק הדמוני הבלתי נשכח של דניאל די לואיס מבטיח לו פסלון זהוב בטקס ההוליוודי הקרוב
עוד בטרם הגיע לגיל 30 זכה פול תומס אנדרסון להיחשב ליורש של שנים מגדולי הבימאים האמריקאים. ב- 1997, רק בן 26, הוא ביים את סרטו השני "לילות בוגי" (1997) שעסק בעלייתו ונפילתו (ביותר ממובן אחד) של כוכב פורנו בשם דירק דיגלר. הסרט חיבר בין גבריות פגומה ותפיסה סגנונית מוחצנת הכורכת קצב, תנועה ואלימות בדרך שהזכירה לרבים את מרטין סקורסזה של שנות ה-70.
דניאל דיי לואיס. מחצין בכיף את הפתולוגיה של הקפיטליסט האמריקני
שנתיים לאחר מכן הוא ביים את "מגנוליה", מארג שאפתני של מערכות יחסים בין הורים וילדים בסגנון סרטי האנסמבל של רוברט אלטמן (נאשוויל, תמונות קצרות). לעומת שני סרטים אלו, "מוכה אהבה" (2002), קומדיה רומנטית קטנה ומוזרה בכיכובו של אדם סנדלר, נראתה כמו סטייה לעשייה קולנועית מינורית. סטייה שלוותה, למרבה הצער, בחמש שנים של שממה יצירתית שהסתיימה כעת.
"זה ייגמר בדם" אינו רק שיקום של השאפתנות היצירתית של אנדרסון אלא גם חזרה לנושאים שהעסיקו אותו בסרטיו הקודמים. הבסיס לסרט הוא חלקו הראשון של "נפט!", ספרו של אפטון סינקלייר מ-1927. עלילת הסרט משתרעת על פני 31 שנים בחייה של דמות אמריקנית בעלת אפיונים מיתיים
פליינויו הוא קפיטליסט שהולך ומתעוות במהלך צבירת הונו כמו צארלס פוסטר קיין ב"אזרח קיין", וגבר פגוע שזורע אלימות וקוצר חורבן נפשי כמו המתאגרף ג'ק לה'מוטה ב"שור הזועם". "דם" ממשיך את "לילות בוגי" כסקירה של גבריות אמריקנית, מיתולוגית ביכולותיה, המגיעה לשיא כוחה וקורסת. את תעשיית הפורנו מחליפה תעשיית הנפט, את איברו השגיב של דיגלר מחליף מגדל הקידוח – מקור הונו של פליינויו.
דמותו של פליינויו מאופיינת בסצנה ארוכה ורבת עוצמה הפותחת את הסרט ובה נקלע הגיבור לתאונת עבודה בתוך בור בו הוא כורה כסף. למרות היותו בודד ולמרות רגליו הפגועות הוא מצליח לחלץ את עצמו ולהוציא את המתכת היקרה מהאדמה. סצנה זו מגדירה את הקשר בין הטבע הפראי, והנחישות המוחלטת של הדמות לשרוד ולהצליח. החילוץ הוא דימוי של לידה עצמית מתוך האדמה הקשה, נקודת המוצא הדרמטית והסמלית לצבירת ההון בסרט.
"זה יגמר בדם". החילוץ הוא דימוי של לידה עצמית מתוך האדמה הקשה
למרות שסצנה זו ממחישה את עוצמתו של פליינויו, רגע הכינון אינו הירואי במובן ההוליוודי הרגיל. בצאתו מהבור איננו שומעים מוזיקת ניצחון עליזה, אלא מוזיקה מטרידה שנדמה כי נלקחה מרגע הגילוי של זוועה בלתי נתפסת בסרט אימה. המוזיקה עוכרת השלווה של ג'וני גרינווד ("רדיוהד") מתפקדת לאורך הסרט כאלמנט סמלי, ומעוררת בצופה תחושות חזקות וקשות החורגות מההתרחשות הדרמטית לכשעצמה.
כך, ברגע הכינון של פליינויו כקפיטליסט המוליד את עצמו מהאדמה, נוצרת המחשה ראשונית של הקשר ההכרחי בין צבירת ההון הקפיטליסטי והפגיעה הגופנית או הית. צבירת ההון הופכת לאקט בעל מימדים פולחניים – בכדי להשיג את אוצרות האדמה יש לשלם בדם. נאמן לשמו, הסרט מציג כבר מתחילתו את העיקרון ממנו לא יסטה.
"דם" הוא אפוס אינטימי. הוא ממוקד בצורה יוצאת דופן בשתי מערכות יחסים שבהן מעורב הגיבור. הראשונה מתקיימת עם בנו ה.וו (דילון פרייזר), אותו הוא מאמץ לאחר שאביו הביולוגי, אחד מעובדיו של פליינויו, מת בתאונת קידוח בתחילת הסרט. תהליך צבירת העוצמה וההון של האב המאמץ נשזר ללא התר במערכת יחסים זו. רגשותיו ומניעיו של פליינויו כלפי בנו המאומץ הופכים למורכבים
ומטרידים ככול שהסרט מתפתח, והם חלק מהותי בהבנת תהליך הידרדרותו הית והמוסרית של האב.
מערכת היחסים החשובה השניה היא עם איליי סאנדיי, כומר צעיר ולהוט (פול דאנו – הזכור כנער השתקן וחובב ניטשה מ"מיס סאנשיין הקטנה"). איליי הוא הכומר של הקהילה ב"בוסטון הקטנה", העיירה שעל אדמותיה העשירות בט משתלט פליינויו. במהלך הסרט נוצר ביניהם קשר של תלות ותיעוב הדדי – פליינויו נזקק לכוח ההשפעה של הכומר על הקהילה, והכומר לכספו של הקפיטליסט. גם בקשר זה שולטת, גם אם ברמה סמלית יותר, הדינאמיקה של יחסים מעוותים בין "אב" ו-"בן".
בשתי מערכות יחסים אלו אנדרסון ממשיך את דפוס יחסי האב-בן שהעסיק אותו ב"מגנוליה". מצד שני, בשונה מ"מגנוליה", אנדרסון מנסה לבחון מערכות יחסים אלו בהקשר רחב יותר של אתוסים אמריקניים בסיסיים, הקושרים את יחסי האב-והבן גם למימדים דתיים וכלכליים, ובסופו של דבר לכאלו הנושאים משמעות פוליטית.
מעבר למימד הרעיוני ולנועזות הסגנונית הסרט נשען על הופעות משחק מרשימות, במיוחד זו של די לואיס. שמתענג על יכולתו להחצין את המיזנתרופיה והגרוטסקה המשתלטים על פליינויו. בסרט קודר ולא קל לצפייה הוא מצליח לברוא דמות שקיצוניותה משתלבת בעוצמה הדרמטית של הסרט, וטוענת אותו במידה מסוימת של הומור. בעוד שבוע, בטקס האוסקרים, שום כוח לא ימנע מדי לואיס לשתות את המילקשייק של מתחריו על פרס המשחק.
