"תחזיר אותי למים ותקבל משאלה", אמר הדג
גיא חשב ארוכות. אם יש דבר אחד שרצה, זה לקבל את הילה בחזרה, אבל הדג הבהיר לו שהדבר בלתי אפשרי. לבסוף הביט באמנון ואמר, "אני רוצה להיות מסוגל לעצור את הזמן". סיפור
בשבת זו הוא סופסוף פינה זמן לנסוע לכנרת. הוא הגיע לחוף צאלון, ניגש לפינה השקטה שלו מתחת לעץ אקליפטוס גבוה, התיישב בכסא המתקפל והשליך את החכה למים. שעה וחצי אחר כך, בעודו שקוע במחשבות על הפעם האחרונה שנישק אותה, הרגיש פתאום משיכה חזקה. הוא מיד קם מהכסא וסובב את הגלגלת בכל הכוח. בקצה החוט הופיע דג מושט גדול, כמעט 40 ס"מ, שהפסיק לפרכס בשנייה שיצא מהמים. גיא ממש התפלא ומיהר לשלוף ממנו את הקרס ולהכניס אותו לדלי שהביא, לפני שיתחיל להתפתל שוב.
גיא חזר לשבת ופתח בקבוק בירה בגאוות ניצחון. הוא השליך את החכה שוב למים והקשיב לשקט. אחרי מספר דקות, פתאום שמע קול מאחוריו.
"אהם, סליחה..."
הוא הסתובב, הביט ימינה ושמאלה, ולא ראה אף אחד. אז קם לאט ממקומו והרים אבן גדולה מהקרקע. "מי זה?!" צעק.
"מצטער, גבר, לא התכוונתי להבהיל אותך..." נשמע שוב הקול, הפעם הכיוון היה ברור. גיא התקרב לדלי המים וראה את הדג הגדול מביט בו מלמטה. הוא הסתכל בבקבוק שבידו, מנסה להבין כמה אחוזי אלכוהול יש בבירה ששתה, אבל לא מצא שום דבר יוצא דופן.
"זה בסדר, זה תמיד קורה לי", אמר הדג, "אני אמנון, איך קוראים לך?"
גיא התכופף אל הדלי, הסתכל סביבו בחיפוש אחר רמקולים זעירים, אחר כך התרומם וחיפש מצלמה נסתרת. כשלא מצא כלום, שוב התבונן בדג והפעם יכול לראות את פיו נפתח ונסגר בצורה שהתאימה למילים שאמר. "לא עובדים עליך, גבר, אני באמת מדבר. עכשיו אולי תגיד לי מה השם שלך כדי שאני אפסיק לקרוא לך 'גבר', זה מתחיל להרגיש לי לא נוח".
"ג... ג...ג... גיא".
"שלום, ג... ג... ג... גיא. אני א... א... אמנון. תקשיב, אין לי הרבה זמן אז אני אגש ישר לעניין – שחרר אותי עכשיו בחזרה למים, ואתה מקבל משאלה".
"משאלה?" גיא עדיין לא הבין מה קורה.
"כן, ואל תנסה להתמקח, כי אני יכול לתת רק משאלה אחת, אז בוא נעשה את זה מהר, כדי שאוכל לחזור לפני שאשתי תקלוט שנעלמתי", ענה לו הדג בקוצר רוח.
"אשתך? אתה נשוי?"
"לא להאמין, אה? למרות שאם היא תשים לב שנעלמתי, היא עוד עלולה לשקול את כל הנושא מחדש – בפעם האחרונה שנתקעתי על קרס, היא היתה בטוחה שאני בוגד בה עם איזה בורית. לקח לי יומיים לשכנע אותה שאני אידיוט, ושבאמת חשבתי שהתולעת הזאת נפלה עליי מהשמיים..."
"אהם, וכל העניין הזה עם המשאלה..." גיא ניסה להיזהר בניסוח, "זה לא קטע של דגי זהב?"
קשה לאנשים לייחס משהו כל כך מיוחד לסתם דג אפרורי
"מיתוס", קבע המושט נחרצות. "קשה לאנשים לייחס משהו כל כך מיוחד לסתם דג אפרורי, אז הם הדביקו את זה לדגי זהב. שהם, דרך אגב, ללא ספק הדגים הכי טפשים שיש. לא ברור לי איך אפשר לחשוב שדג שמסתובב במעגלים בתוך קערה על שולחן, וכל פעם מתלהב מחדש מאותה ספה, יכול להגשים משאלות".
גיא צחק, ואז עצר והתחיל לחשוב. "אז מותר לי לבקש איזו משאלה שאני רוצה?"
"מה שבא לך, כל עוד זה לא משפיע על אנשים אחרים", ענה לו אמנון.
גיא חשב ארוכות. אם יש דבר אחד שרצה, זה לקבל את הילה בחזרה, אבל הדג הבהיר לו שהדבר בלתי אפשרי. לבסוף הביט באמנון ואמר, "אני רוצה להיות מסוגל לעצור את הזמן".
"מממ... בחירה מעניינת. רוב האנשים מבקשים לזכות בלוטו או משהו כזה. גם היה לי אחד שניסה להסביר לי בגמגום שהוא רוצה להגדיל את האיבר שממנו משתינים, לא שאני מבין למה – האוזניים שלו נראו לי בגודל מצוין. אבל לעצור את הזמן? באמת בחירה מעניינת".
"מעניינת אבל אפשרית?" שאל גיא.
"בטח שאפשרית. אבל אתה צריך לבחור מקום שבו תעצור את הזמן, זה לא יכול להיות באמצע הרחוב. בחר לך חדר בבית, ובכל פעם שתרצה לעצור את הזמן תעמוד במרכז החדר, תעצום את העיניים ותקיש באצבעותיך פעם אחת. באותו הרגע הזמן יעצור בכל העולם חוץ מאשר בחדר שלך".
"תודה רבה!" אמר גיא בשמחה, ונשא את הדלי לעבר המים. הוא נכנס פנימה עד שהמים עברו את ברכיו ושפך את תוכן הדלי בזהירות. הדג שחה החוצה במהירות. "אתה חייב לזכור דבר אחד", הספיק עוד לקרוא אליו, "הדרך היחידה להחזיר את הזמן לתנועתו הרגילה היא לעמוד במרכז אותו חדר, לעצום את העיניים ולהקיש באצבעותיך פעמיים. אחרת הזמן יישאר קפוא, ורק אתה תמשיך להזדקן".
"אני אזכור את זה", ענה גיא והביט איך דג המושט הגדול מתרחק.
תוך שעתיים גיא כבר היה בחזרה בדירתו במרכז. בדרך כבר החליט על חדר השינה שלו כחדר שבו יקרה הקסם (והוא גם חשב על המשמעות הכפולה וצחק. פעמיים), הוא לא רצה לאבד אף רגע. כשהגיע, זרק את התיק על הרצפה, מיהר לחדר וסגר את הדלת מאחוריו. אז נעמד במרכז, עצם את עיניו והקיש באצבעותיו.
רגע, הם עומדים במקום! הם לא זזים!!!
אחרי כמה שניות פקח גיא את עיניו והסתכל סביב. הכל נראה אותו הדבר. הוא יצא מהחדר, ניגש לחלון המטבח שפנה לרחוב, והסתכל החוצה. מה שראה בחוץ הזכיר לו, במבט ראשון, את ימי כיפור בילדותו, בשכונה הדרום תל אביבית בה גדל: הכביש ריק ממכוניות, שקט, רק אנשים צועדים ברחוב. רגע, הם לא צועדים... הם עומדים במקום! הם לא זזים!!!
גיא מיהר החוצה והחל לרוץ ברחובות. בכל מקום החיים פשוט קפאו במקומם. מכוניות נעצרו בצמתים, אנשים עמדו כשרגלם האחת באוויר, רגע לפני הנחתת הצעד הבא, ציפורים נותרו באוויר כשכנפיהן פרושות לצדדים. שום דבר בעולם לא זז, מלבד גיא. הוא טייל במשך שעות, מתעכב על הבעות פנים מוזרות שקפאו, על נהגים מחטטים באף. עבר זוגות חבוקים בהם הגבר הגניב מבט חטוף לעבר בחורה אחרת, וכעת נראה כאילו הוא פשוט בוהה בה בלי בושה. והשיא היה במזרקה בה המים פשוט עצרו את תנועתם, יוצרים צורת פרח יפהפה מאלפי טיפות שקפאו.
הוא כבר ידע שהיא תהיה שם
לבסוף, בלי לשים לב לאן לוקחות אותו רגליו, הגיע גיא לבניין מגורים גבוה ופנה ישר לגינה מאחוריו. הוא כבר ידע שהיא תהיה שם. תמיד בשבתות, כשמזג האוויר היה נאה והוא כרגיל היה קבור בעבודה, היא אהבה לצאת לגינה הציבורית ולקרוא. אילו ידע למה תגרום התמכרותו לעבודה, כבר מזמן היה מתפטר ועובר לעבודה פחות תובענית. אבל הוא גילה זאת מאוחר מדי, כשהילה כבר הפסיקה להתלונן שהיא לא רואה אותו, כשהתרגלה לכך שפרק את תסכוליו מהמשרד בבית, כשהפסיקה להציע לו לנסוע לטייל בשבתות במקום לעבוד. ולבסוף, כשוויתרה עליו. כשוויתרה עליהם. אז כבר לא עזרו כל התחינות וההבטחות לשינוי, משהו כבר מת ביניהם. הדבר היחיד שלקח איתו כשעזב את דירתם המשותפת היה העצה האחרונה שנתנה לו, והוא השתדל ליישם: "אל תיתן גם לחיים לברוח לך מבין האצבעות. שום עבודה בעולם לא שווה את זה".
והנה, עכשיו החיים נעצרו במיוחד בשבילו. והיא יושבת מולו בשמלה קיצית ומשקפי שמש, קוראת את החדש של גרוסמן. לא זזה, כמו ממתינה רק לו.
גיא התקרב לספסל, אחר כך התיישב לידה בזהירות, כאילו שאם ירעיש היא תתעורר מקפאונה, ולבסוף כרך יד עדינה סביב כתפיה. גל חום שטף את גופו באותו הרגע. הוא החל ללטף את שיערה לאט, כאילו היו בפגישה ראשונה.
אז הרים את ידה, שילב אותה בידו, ודמיין שהיא נענתה לבקשותיו והסכימה לחזור, לנסות שוב. בעיני רוחו ראה אותם יושבים על שפת הים או בשדרה ניו-יורקית, מחובקים ומאוהבים כאילו כלום לא קרה, כאילו היא סופסוף סלחה לו על העבר. בפעם הראשונה מזה שנה, הוא הרגיש שוב מאושר.
אז הוא עצם את עיניו והידק את חיבוקו, וניקה את מוחו ממחשבות על העבודה ועל אמנון הדג וחדר השינה, והעולם כולו שלא זז בגללו. ורק חשב עליה. ועליו. יחד.
לפנייה לכתב/ת 
