שנתיים אחרי: הניצחון וההפסד של נסראללה

שנתיים חלפו מאז מלחמת לבנון השנייה, ובחיזבאללה כבר נערכים במלוא המרץ לחגיגות שחרורו של סמיר קונטאר, קבלתם של כ-200 גופות מחבלים לבנונים מ-30 השנה האחרונות ושחרורם של כמה פלסטינים. כביכול מדובר באקורד הסיכום של המערכה שנפתחה לפני שנתיים, ואשר בה מנצח חיזבאללה בנוק-אאוט. האמנם? התמונה קצת יותר מורכבת.

במבט של שנתיים לאחור, ניתן לסכם מאזנים של רווח והפסד לכל אחד משני הצדדים - ישראל וחיזבאללה - דווקא על רקע מימוש העסקה המתקרב. וזו השורה התחתונה: כל צד הרוויח והפסיד דבר מה. האם תמונה מורכבת שכזאת צריכה להדאיג את ישראל? זו כבר שאלה אחרת. אנו נעסוק כאן רק בזווית הלבנונית.

חצי-הפיכה, והרבה יותר רקטות

צריך להודות ביושר, גם אם זה קשה, שחיזבאללה רשם לעצמו כמה הישגים חשובים מבחינתו. הישגים, שגם אם בעיניים ישראליות נראים חסרי פרופורציה להרס ולחורבן שהמיט על לבנון, הרי שעדיין, בעיניים לבנוניות וערביות - הם אות נוסף ל"אמינותו" של נסראללה. ראשית, שחרורם של כל האסירים הלבנונים ובראשם קונטאר, והעברתן של כל גופות המחבלים הלבנונים. בכך מסמן נסראללה "וי" גדול נוסף, אחרי שסימן "וי" בנושא הטריטוריאלי עם נסיגת צה"ל מדרום-לבנון (המצאת "חוות שבעא" באה רק כדי להצדיק את המשך העימות).

שנית, הזווית הצבאית. ההערכות הן שלארגון יש עתה פי שלושה לערך מכמות הרקטות, שהיו ברשותו ערב המערכה. חרף החלטה 1701, שסיימה את המלחמה, הארגון פורש כלי מלחמה גם בדרום-לבנון. התשתית האסטרטגית שלו ממשיכה להיבנות, ויעיד על כך המשבר שפרץ בארץ הארזים סביב מערכת הטלפוניה העצמאית, שהוא פורש לאורכה ולרוחבה של המדינה. גם כאן מדובר בהישג, במיוחד לאחר מלחמה שהבטחותיה הראשונות היו כי חיזבאללה יסולק מדרום-לבנון.

גם לזווית הפוליטית, שלא תמיד זוכה להבלטה בישראל, יש

השלכות עצומות. אילו רצה בכך, היה חסן נסראללה משלים את "חצי ההפיכה" שחולל ארגונו נגד ממשלת לבנון לפני מספר חודשים. אם בעתיד יהפוך לשליטה הרשמי של לבנון, המצב בגבולנו הצפוני יהיה שונה לחלוטין. כך או כך, השנתיים האחרונות היטיבו עם המיליציה השיעית. שיאו של התהליך היה "הסכם דוחא", המקצה למחנהו של חיזבאללה שליש מחברי הממשלה, כמו גם זכות וטו הלכה-למעשה על החלטותיה. כל זאת קרה לאחר חילופי אש קשים, שהזכירו את מראות מלחמת האזרחים בלבנון. זה נגמר בניצחון של נסראללה ובקול ענות חלושה מצד יריביו הפוליטיים. אילו יצא חבול, כפי שהיה מי שטען, מהמלחמה עם ישראל - סביר שמפגן הכוח הזה לא היה צולח.

נסראללה גם מצטייר כמי שמחזיק בידיו כעת את הגפרורים לחבית הנפט הלבנונית. אם ירצה - יוכל להבעיר אותה ברגע (וחילופי אש ספורדיים עדיין מתנהלים באזור טריפולי בצפון לבנון). אם ירצה - יכול להנמיך את גובה הלהבות ולהתרכז בנושאים אחרים. בינתיים, כל יריבו הפוליטיים רק נגררים אחר יוזמות וצעדים מצידו.

פחד קהל, ביקורת מבית

לכאורה, מדובר בניצחון מושלם: נסראללה קיבל את קונטאר; מחזק את כוחו הצבאי בדרום למרות 1701; הפך לגורם המשפיע בלבנון; ומחזיק בזכות וטו על החלטות הממשלה הנבנית (שטרם מונתה, בשל טירפוד מצד מחנהו). חרף כל זאת, התמונה מורכבת יותר. הרבה יותר.

ראשית, נסראללה כמעט ואינו מעז להופיע באירועים פומביים, מחשש לביטחונו. אחד השיאים היה בהלוויית ה"רמטכ"ל" שלו, עימאד מורנייה. פרט לאירועים בודדים, בהם הוא הגיח ונעלם בהפתעה, נסראללה נושא את נאומיו באמצעות מסך וידאו ענק, בלי קשר ישיר לקהל האלפים בכיכר. בכך הוא מודה למעשה כי אין הוא מסוגל לערוב לביטחונו האישי. כשמצרפים לזה את ההתנקשות במורנייה, מקבלים תמונה די בעייתי מבחינתו, לעתים משפילה.

שנית, ביקורת ציבורית: לא פשוט עבור מיליציה שיעית, שהתיימרה לנהוג בממלכתיות

 כל-לבנונית בשנים האחרונות, לקבל מטר ביקורת שכזה מצד יריבים מבית. נכון, דברי ביקורת נשמעו גם לפני המלחמה, אולם הנימה החריפה מאוד - ולגמרי לא קל לנסראללה לשמוע שוב ושוב שהוא "סוכן סורי ואיראני", כפי שטוענים במחנה האנטי-סורי. היום כבר ברור שמי שיבקש לכונן פיוס לאומי אמיתי בלבנון, יצטרך לדבר גם על הנשק של "שומר המדינה" חיזבאללה, שכיום נראה כעניין שאין לו הצדקה, ולהיפך: רק הביא חורבן עצום על לבנון.

לכך ניתן לחבר את החלטה 1701. נכון, היא לא מתמלאת ככתבה וכלשונה, ועדיין מקצצת משמעותית את הלגיטימציה של חיזבאללה לפעול בגלוי באזור הדרום. כזכור, נסראללה עצמו הסכים לקבל את ההחלטה שכבלה את ידיו.

ולבסוף, נסראללה עצמו. האיש שלא מרבה להכיר בטעויות - ודאי לא בסדר גודל שכזה - נאלץ להודות בראיון טלוויזיוני כי אילו ידע שקיים סיכוי של "אחוז אחד" שחטיפתם של שני חיילי צה"ל תביא עליו מלחמה שכזאת, לא היה עושה את שעשה. לכך יש להוסיף את ההצטדקויות השונות, שפיזר בעקבות החורבן שהמיטה המלחמה על ארצו, ובהן: הטענה ש"עשה טובה" ללבנון, שכן הקדים מתקפת פתע ישראלית-אמריקנית שתוכננה לסתיו של אותה שנה.

ניתן להמשיך ולפרט עוד טיעונים לכאן ולכאן, מדוע חיזבאללה ניצח - ומדוע בעצם לא. אבל העיקרון ברור: התמונה מורכבת הרבה יותר מכפי שנדמה בראייה פשטנית. יותר מכך: נראה שגם בחלוף שנתיים, טרם הגענו לאקורד הסיום בתהליך שהחל ב-12 ביולי 2006. מי בסופו של דבר ירוויח, יותר או פחות? נסראללה יטען תמיד שניצח בנוק-אאוט, אבל אנחנו נצטרך להמתין בשביל לדעת.

ובעיניים ישראליות:  

אף אחד כבר לא חושב שניצחנו / רוני סופר