בין ההפגזות: גאורגיה, יומן מסע

"צאו מפה!" נבח החייל הגאורגי כשעמדנו מתחת לעצים, לא רחוק מהכיכר של גורי. "המטוסים הרוסים יפציצו פה עוד מעט". כך הם עשו מאז שהחלה המלחמה.

לדיווחים מהשטח של צור שיזף:

• תיעוד: חייל רוסי יורה לעבר עיתונאים
• גורי: חייל רוסי גנב את רכבו של צור
• הרוסים התחילו לצאת מגורי
• הדרכים לגורי חסומות
• טביליסי חוזרת לשגרה
• סאאקשווילי: הרוסים ממשיכים לתקוף
• הפגנת ענק: רוסיה, עזבי אותנו
  

יום שני בצהריים, ה-11.8.08, גורי

טביליסי הייתה שקטה והמומה. 72 שעות מאז החלה המלחמה הקטנה בדרום-אוסטיה, היא גדלה בבת-אחת לפלישה רוסית כוללת. קבוצת חיילים גאורגים הגיחה מפאתי הכיכר, טנקים חצו בדהרה את הצומת עליה השקיף לנין גדול וקודר, נגמ"שים עם תותחים וטרקטורונים, שהם אולי אחד הרעיונות הישראלים לפעילות שטח מהירה של יחידות מיוחדות.

"קחו אותנו", אמר חייל צעיר, מדיו קרועים והוא גורר רגל. פניו היו מכורכמים ומתוחים. שלוש פעמים באותו יום עמדתי באותה פינה מול רובים דרוכים מכוונים אלי, נסוג בזהירות ומקווה שלא יירו. גורי הייתה עצבנית. "הרוסים 15 דקות מכאן", אמר החייל ופניו הפכו לבכי נואש. הוא הסתובב, גורר את הרגל, ממהר בריצה-צליעה במחסה הבתים המקיפים את הכיכר, צפונה ומזרחה, אל הכביש המוליך לטביליסי. 

הכיכר התרוקנה. עמדתי שם לבדי בצל העצים, מתחבא מהמפציצים הרוסיים, המחשב על מכסה המנוע, מתקתק את פלאי האינטרנט דרך המודם הסלולארי. שעה קודם לכן עצרנו את המרצדס ליד גוש בניינים בכניסה לגורי. פצצה נחתה בין הבניינים, הבעירה שריפות וזרעה הרס. כמה פליטים נכי רוח עלו לתוך הדירות הקורסות לקחת דברים ולחזור לטביליסי.

"טנקים", אמרתי לכרמל (לוצאטי, ערוץ 2. צ.ש) כשנהמות המנועים נשמעו בשדות שמעבר לשכונה ואנחנו מיהרנו לראות שיירה של נגמשים וטנקים גאורגים דוהרת החוצה מהעיר. לרגע חשבתי שהם נוסעים לכיוון צחינוואלי, העירה האוסטית החריבה שנמצאת בסך הכל 26 קילומטרים צפונה מכאן. שלושה מסוקים רוסיים במבנה קרב ירדו מעבר לגבעות, כשהתרוממו וחזרו על עקבותיהם אפשר היה לשמוע קול נפץ.

כשהגעתי למרכז העיתונות שליד הכיכר כבר עברו על פנינו שיירות הטנקים הגיאורגים שיוצאים מהעיר. "חייבים לעוף מכאן!" צעק אחד הכתבים הישראלים. להישאר בגורי ללילה ולחכות לצבא הרוסי? איפה עובר הקו בין עבודה עיתונאית להסתכנות?

בראש הצבא הרוסי נעות בדרך יחידות ה"אומון", מעין יחידות מיוחדות שידועות בברוטליות שלהן. הם לובשים אפודי מגן על גופיות, וזרועותיהם מקועקעות משנים של צבא ובתי סוהר. פגשתי אותם בצ'צ'ניה ב-1995. לא רציתי לפגוש בהם בשנית כשהם נכנסים לחפש מה לבזוז ואת מי לרצוח. 

מנוחת הלוחם. חייל רוסי בגורי (צילום: צור שיזף)

נדחסנו לתוך המכונית, אוספים צלם וכתב ישראלי. משתחלים בין הטנקים הנסוגים, עוקפים אותם. ביציאה מהעיר עמדו קבוצות חיילים שניסו לעלות על כל רכב שיצא מהעיר, חמקנו מהם, היתה ירייה, לא פגע. כמה מאות מטרים מאיתו בער טנק שהתפוצץ. הטרף של מסוקי התקיפה הרוסיים. "אל תעצרו, אל תעצרו! צרח הטרמפיסט במושב האחורי.

"תהיה בשקט!" אמר בחדות כרמל, שנהג ברכב. אני עוקב במצלמה תוך כדי נסיעה אחרי טנק שני שעלה באש, והחיילים הגאורגיים קופצים ממנו לתוך הדימדומים. שיירות של מכוניות ורכב צבא. נסיגת הבריחה של הצבא הגאורגי, הטרקטורונים, הנגמ"שים, המשאיות, כל המכוניות, קבוצות החיילים המתוחים לאורך הדרך.

ליד מצחטה, 12 קילומטרים מטביליסי נעצרו הגאורגים. מנסים לבנות מתחם הגנה שנשען על מיצר ההרים בבירה ובלב הדתי של גאורגיה. טביליסי הייתה משותקת. הכל סגור. הפלישה הרוסית ויציאת גורי היכו אותה באלם.

יום שלישי, ה-12.8.08

הידיעות מהירות וסותרות. חלוקתה של גאורגיה היתה לעובדה. התקשרתי לזאזא בגוניו שליד בטומי. בטומי הופצצה בלילה. זאזא לא שמע כלום וישן עד שקם והלך לים. כי זאזא, כמו רבים מהגאורגים, לא יודע למות, אבל יודע לחיות. אולי בגלל זה אני אוהב את הארץ הקטנה והירוקה הזו.  

חיילים גאורגים בפאתי גורי (צילום: צור שיזף)

"אני אבוא עם רכבת הלילה", אמר זאזא. "איך תבוא?", שאלתי, "הרוסים בגורי, קו הרכבת עובר שם". "הרכבת נוסעת", השיב זאזא ואני יצאתי אל שדרות רוסטאוולי. מול הפרלמנט הצטופפו אנשים, לבושים בדגלי גאורגיה. צעירים נשאו שלטים בעד מישה - הנשיא, מיכאיל סאאקשווילי.

"הגאורגים מאוחדים סביב סאאקשווילי", אמרה לי קייט איגנטוב, עיתונאית בעלת טור. "אין עכשיו מחלוקות כמו שהיו לפני מלחמת האזרחים ב-1991". הבטתי במדרגות הפרלמנט, עליהן ביליתי ימים ארוכים במאורעות של 1991, שהביאו בסופו של דבר למותו של הנשיא הנבחר זיאד גמסחורדיה ולעלייתו של הקומוניסט הסובייטי הוותיק שוורנדזה.

הרוסים תימרנו אז גאורגים מול גאורגים. לא היה צורך בפלישה. אלא שעכשיו, אחרי פריחתה המדהימה של המדינה בעקבות מהפיכת הקטיפה של 2003, ועלייתה של נבחרת הצעירים שמאמינה בתמימותה באפשרות של דמוקרטיה מלבלבת פרו-מערבית ליד רוסיה, הכינו הרוסים לגאורגים מלכודת והתגרו בהם ללא הפסקה בדרום-אוסטיה. הגאורגים, בטיפשות ובהתלהבות, קפצו ראש לתוך המלכודת.

אלא שגם בתוך המלכודת, לא נשברו הגאורגים. למרות ההפצצות והידיעה על התבוסה הוודאית, הלכה השדירה והתמלאה. הפאתוס הגאורגי הלאומי הלך וגבר. היה משהו ניפלא באוויר, דומה אולי לאביב הקצר של פראג ב-1968. השחקנים השתנו. הרוסים אותם רוסים. ההתרגשות הייתה מדבקת. התלהבות מהמאבק על שמירת החופש, על כך שאדם לא נשבר גם כשאחד הצבאות הגדולים והחזקים בעולם פולש ומתכוון לחנוק את כל מה שהושג בפחות מ-20 שנים של עצמאות. בחמש שנים של חופש. לבי יוצא לגאורגים.

בערב, בסופה של ההפגנה, כבר בערו האורות בטיסליי והמסעדות חזרו לעצמן. האנרגיה שנוצרה בשדירה שמול הפרלמנט הדליקה והניעה את החיים מחדש.  

יום רביעי ה-13.8.08

זאזא הגיע בבוקר. הלילות שלי היו קצרים ומופרעים. בשלוש וחצי הייתי מגיע לחדר ובשבע וחצי מתעורר. ככה זה מלחמות. אתה ישן מעט, לא אוכל כלום וחי על פרצי האדרנלין ששוטפים את הגוף ומחזיקים אותו דלוק. התחבקנו , שנינו נראינו עייפים. בתו, עיתונאית באחת מתחנות הטלוויזיה, מזגה לנו תה. אכלנו חאצ'פורי (מאפה גבינה, צ.ש.).

"אתה פוחד?", שאלתי את זאזא. "מה זה פוחד", אמר האביר הגרוזיני איתו נסעתי על דרך המשי ב-1991, "אתה פוחד חמש דקות. אי-אפשר לפחד ימים ולילות. אבל אני לחוץ. אני לא יכול לעבוד. אני לא יודע מה יהיה. מה יהיה צור?". הוא לא שאל בטון נואש, הוא ניסה לברר אם אני יודע ויכול לחשוב על משהו טוב יותר ממנו. "לא יודע", אמרתי. "השאלה היחידה היא האם הרוסים ינועו לכיוון טביליסי".

"הרוסים כבר 300 שנה מתפשטים לכל הכיוונים", אמר זאזא, "אנחנו מכירים אותם. עכשיו יש צאר חדש. הם לא ייתנו לנו לחיות את החיים שלנו". השבתי בחיוב. "זה מורכב מהריל-פוליטיק של שליטה בקו נפט וגז והשליטה שלהם בקווקז ומהבוז שיש להם כלפי כל העמים האחרים שעליהם השתלטו. והם רוצים למעוך ולהעליב אתכם במיוחד".

"אני כבר לא חייל", אמר זאזא. "נלחמתי באבחזיה ב-1993. עכשיו אני סתם אזרח שמביט מהצד. אבל יש לי רימון אנטי-טנקי בבית. טנק אחד רוסי עליי!" הוא אמר וחייך. הרעיון של לשרוף טנק רוסי מצא חן בעיניו.

מפגינים בטביליסי (צילום: צור שיזף)

נסעתי לשגרירות לחזות ביציאת גאורגיה. אין מדינה שדואגת לאזרחיה יותר ממדינת ישראל. לפעמים זה יכול להוציא מהדעת הדאגה הגדולה הזו. לפעמים זה יפה. בשגרירות זה היה כמעט משעשע לראות איך אנשים נדחפים כאילו שעוד רגע הכל נגמר. ליהודים יש לאן לברוח ומי שיחלץ אותם. אבל חמישה וחצי מליון גאורגים התקרבו בכל רגע נתון אל הימים האפלים של משטר חונק שידכא את הפריחה.

אחר הצהריים נסעתי שוב לגורי. הזמן נמשך בזרם שוצף של אירועים. ידיעות זורמות מכאן ומשם. הרוסים הודיעו שהם לא בגורי, שיעזבו את גורי. עיתונאי חבר דיווח שראה שיירה של טנקים רוסיים בדרך לטביליסי.

נגד כל היגיון, הצטרפתי לשיירה שאירגנו הגאורגים. הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי היה על השיירה, השגריר האסטוני, חברי פרלמנט אירופי שבאו לראות מה קורה. השגריר הרוסי אמר שיבוא. הוא לא בא. המכוניות נסעו במהירות מטורפת. חלק הדרך שבין הצבא הגאורגי לבין גורי והצבא הרוסי היה שטח של אף אחד. ריק שאליו נשאבו במהירות כנופיות צ'צ'ניות ואוסטיות. מוקדם יותר עצרו אוסטים צוות של "סקאי" ולקחו את הרכב וציוד הצילום, משאירים אותם ללכת בחזרה לטביליסי. ברגל.

החיילים הרוסיים, שני קילומטרים ממרכז העיר, לא איפשרו את הכניסה. ישבנו ליד הטנקים בחושך המעובה כשהמלווים הגאורגים מצווים עלינו בעצבנות שלא נדליק מחשב, שלא נדבר בטלפונים, שלא נעשן סיגריות כי הצלפים האוסטים מסתתרים בחשיכה. אולי.

בתשע בערב הגיח גנרל רוסי, מפקד הדוויזיה הממוכנת ה-52. הוא אמר שהם לא בגורי ושבגורי יש הכל ושלמחרת יעבירו אותה למשטרה הגאורגית. שהם פה בתור כוח משקיפי שלום, שבאו לשמור על השלום ויישארו עד שתושלם משימתם. פאקס רוסיה. אימפריות הן תמיד בעד שלום.

בלילה נתן סאאשווילי ראיונות לתיקשורת הישראלית. צעיר ונלהב, חשבתי לעצמי. משהו שאולי יכול להצליח בדנמרק או הולנד. פה נדרשת יותר זהירות. אלא שהמעשה נעשה והפלישה הייתה בעיצומה. בטלוויזיה הגאורגית הקרינו את הניצחון הישראלי המפואר במלחמת ששת הימים. גם כאן נמשכה המלחמה ששה ימים. לא ממש אותה תוצאה.

יום חמישי, ה-14.8.08

"קח את המכונית", אמר זאזא, "רק תזכור שלפעמים המנוע מפסיק". מרצדס נפלאה. "אני נוסע לגורי, אתמול לקחו שם לצוות של 'סקאי' את הרכב...". "רק אוטו", נופף זאזא ידו בזילזול. "אתה תחזור. מה אכפת לי מהאוטו. תיזהר, אה? אתה מכיר את האוסטים...".

אני מכיר. ב-1991 לקחו אותי המלך לאדו והאביר זאזא לקנות חשיש מהאוסטים. כבר אז לא היה הרבה אמון בין הצדדים. הרבה שנים של חיים משותפים. האוסטים והאבחזים הוטמעו בממלכה הגאורגית בתקופת השיא שלה לפני 800 שנה, כשהמלך תמר, זאת אומרת המלכה שהפכה למלך שליט כל הקווקז, כבשה ואיחדה אותם.

לקחנו איתנו לגורי את דאטו, יהודי צעיר שברח מהעיר בראשית המלחמה והעמסנו אוכל מה"ג'וינט" ליהודים שנותרו בעיר. הוא הציע לנהוג. רעיון מצוין. אנחנו חזרנו למלאכת הצילום. לאורך הדרך עמדו כלי רכב של המשטרה הגאורגית ושיריוניות שניראו נטושות. ליד אחת מהן עמד טרקטורון, זה היה כבר לא רחוק מגורי. כמה חיילים מיחידה מיוחדת גאורגית שהסוו בסבך, צצו מהאדמה. הגאורגים התקדמו, תופסים את השטח שננטש, מגיעים בחזרה לפאתי גורי.

כמה צבא גאורגי יש? האם כולו נמלט מגורי באותו ערב של מנוסה? מה עלה על דעתם שיקרה אם ינסו להשתלט על דרום-אוסטיה? שהם יראו שהרוסים עושים מה שהם רוצים? שהעולם יתערב? שייערבו לעצמאותם?

עם היריה הראשונה איבדה גאורגיה את עצמאותה ואת כל מה שהיה לה. גאורגיה הפסידה, את זה ידעתי לפני שהגעתי, אלא שהמפגש עם אנשים שאותם אני מכיר כל כך הרבה שנים חידד אצלי את הצער, את התחושה שאני יודע שגאורגיה החופשית והדמוקרטית מתה עוד לפני שהגאורגים מבינים את זה.

במשחק של פוטין ומדבדב נגד סאאקשווילי, אין יחסים שווים. עצמאות בלהבות, הרוסים עושים מה שהם רוצים, העולם לא ממש מתערב. מלחמה על דמוקרטיה? רק אם זה בעיראק. ומה שונה בעצם? כשהגענו לגורי היו שם בטח 150 עיתונאים. הגאורגים עמדו במרחק של קילומטר מהרוסים שלא נתנו להם להתקדם, מפגינים עוצמה.

הסתובבתי בין הטנקים, מצלם את הרוסים. ואז הגיח, מכיוון ג'יפ רוסי ששלט עיתונות מהדר את חלונו, איש מבוגר יחסית חמוש במצלמה מצוינת ובאקדח. הוא היה שונה מהחיילים שעמדו ליד הטנקים. פרוע יותר. אולי היה שייך לחלק האוסטי או הצ'צ'ני. הוא נופף באקדח ואיים על העיתונאים שנסוגו. הישראלים היו קרי רוח יותר. ואז הוא איים על אחד העיתונאים וירה באוויר. החלה מנוסת בהלה. התחלתי לחזור לכיוון המכונית, התיישבתי במושב שליד הנהג, מחכה שטאטו יניע ונסתלק. חייל רוסי צעיר הגיע בריצה עם מה שנראה כמו מקלעון שלא הכרתי. דאטו נעלם.

"איפה הנהג?!" צעק החייל.

"דאטו!" שאג כרמל. אבל דאטו נעלם. יצאתי מהרכב והלכתי אל מושב הנהג.

"איפה המפתח?" צרח החייל.

"ני זניו" תרגלתי את הרוסית.

הוא כיוון אלי את הנשק. הבטתי פנימה וראיתי שהמפתח במקום. "שם", הצבעתי וניסיתי להיכנס. הוא משך אותי באלימות החוצה מהרכב. הבטתי בו, הוא הביט בי, ולרגע נדמה היה שיש סוג של איזון. רק לרגע. הוא כיוון את הנשק וירה, פוגע בקצה הסנדל, ממלא את ידי ברסיסים. החברים הישראלים, שלא הפסיקו לצלם לרגע, פרצו מהרכב וכולנו שעטנו לכיוון העיתונאים האחרים, שעצרו 300 מטרים משם. החייל נכנס אל המרצדס והניע.

"כוס אוחתוך!" קיללתי. לא בגלל המחשב, הכסף והמסמכים. כל אלו שלי ולא אכפת לי. אבל האוטו של זאזא נסע אל השטחים הרוסיים. אחרי חצי שעה מתוחה הגיחה המרצדס מתוך שורת הטנקים הרוסיים וקצין רוסי נוהג בה. הוא עצר את המרצדס וצעד בחזרה אל הקווים בלי מילה. "לקחו לי את הסיגריות", אמר כרמל.

דאטו הנמלט הגיע בכוחות עצמו לטביליסי. שמו של צדוק יחזקאלי ריחף בינינו. משחזר את הרגע שבו נבקע קרום ההגנה של "לי זה לא יקרה". זה קורה. זה קרה. זה כמעט קרה גם לנו. ביום בו הוא נפגע נסענו לבית החולים בטביליסי. הכל חלק מהעבודה.

בדרך לטביליסי,עצרנו לשתות משהו בשטח הגאורגי. היה נחמד להיות בחיים. גם מתוך הלב הבטוח והחיוני של טביליסי, בתוך האשליה שיכולה להתפוגג ברגע שהטנקים הרוסים ינועו לכאן, היה ברור שהרוסים לא מסתובבים וחוזרים הביתה. שהמצור הימי על בטומי ופוטי, הטבעת הספינות המסחריות בנמל שאטמה, וההתקדמות לכיוון קוטאיסי, מנבאות את העתיד.

גאורגיה יכולה לשכוח מאוסטיה ואבחזיה, כמו שאמר שר החוץ הרוסי. הכיבוש הרוסי של גאורגיה, על-פי לוח הזמנים הפנימי של רוסיה החדשה-ישנה התקדם... ולא כל כך לאט. "תגיד לי, אתה מכסה את המקום כבר כמעט 20 שנה, ראית את רוב ההיסטוריה המודרנית שלנו, מה אתה חושב שיהיה?" שאל זאזא.

"יש בסיסים צבאיים אמריקנים בבאקו ובתורקיה", אמרתי, "אבל אני לא רואה את האמריקנים נלחמים בשבילכם. הם יכולים לחסל את הצבא הרוסי מהאוויר, אבל נדמה לי שהמערכה הוכרעה. זו שאלה של זמן גם אם זה יסתבך. הרוסים הם השכנים שלכם. בפעם הבאה תנסו למצוא שכנים אחרים".

התחבקנו. אני אוהב את זאזא וצר היה לי לראות את האביב הגאורגי נשדף בחום המלחמה. גם אם מדובר בגיאו-פוליטיקה, אופי של עם, משקעים של היסטוריה, בסוף, כמו שאמרה לי קייט - "מה זאת מדינה? הרים, נהרות, בתים? לא ממש. אלו האנשים שאתה אוהב. המשפחה, החברים, והטמפרמנט".

אני יודע. וחלק גדול מהטמפרמנט האנושי באשר הוא, הוא אהבת החופש וההרגשה שאתה אחראי לגורלך, שאף אחד לא ייקח לך את זה.