במקום להתגרש: להישאר ידידים ולגדל יחד ילד

הארוחות היו בשבילנו משחק מקדים

בילינו שעות בשתיית סַנְגרִיָה על המרפסת העליונה בדוֹמִינִיקְס, פיצריה שהיתה פופולרית בקרב הסטודנטים של אוניברסיטת מישיגן. כשהיתה בינינו הסכמה, היא היתה מוחלטת. אני הייתי צווחת, "בדיוק ככה חשבתי תמיד!" היתה לי הרגשה שג'ק טס למנהטן לסוף שבוע אחד וקרא את כל היומנים שכתבתי כבר עשר שנים. כשחלקנו זה על זה, זה תמיד נעשה בלהט גדול. נראה היה שאנו שני האנשים היחידים על פני כדור הארץ ששנאו את הסרט "מועדון ארוחת הבוקר" ואפילו יותר את "ארוחת בוקר בטיפאני". ובכל זאת, ארוחת הבוקר היתה הארוחה הכי אהובה עלינו. תמיד הסכמנו על אותן שתי מנות עיקריות בתפריט, כדי שנוכל לחלוק אותן. אוכל היה חשוב לג'ק ממש כמו שהיה חשוב לי, לכן אף פעם לא התפשרנו על ארוחות מוכנות מראש או על ג'אנק פוד מאיזו מסעדה. הארוחות היו בשבילנו משחק מקדים. לא נזקקנו לשירה רומנטית או לליטופים אטיים. ככל שהאוכל היה טעים יותר, כך גדלה הסבירות שנפנה חלק אחד של השולחן ונעשה אהבה לצד איזה תבשיל קדרה.

כאלה היו החיים כשהיינו בני 20 ומשהו. לקראת סוף שנות ה-30 שלנו ג'ק כבר לא צייר. הוא היה לבעלים של גלריה וייצג קומץ אמנים מוכשרים מאוד. את עשר השנים האחרונות הקדשתי אני לכתיבת יצירות ספרות חשובות מאוד. אולי שמעתם על עבודתי הידועה ביותר: צִ'ירִיוֹס, דגני בוקר מחמאת בוטנים; "צ'יריוס, הכי הכי טעים, אוכלים ונהנים". או אולי ראיתם עבודה שעשיתי לטלוויזיה: שתי נערות בלונדיניות מתחרות בהחלקה על סקייטבורדים כדי להשיג בקבוק אחרון של מיץ תפוזים. (...) גרנו בקולדוול, ניו ג'רזי. כלומר, בפרברים. לא במושבת אמנים שילדינו האהובים משוטטים בה כרצונם ומביעים דעה על ציירים שהושפעו מדי מגוֹיָה, מה שדיכא אצלם התפתחות של סגנון משלהם. ג'ק לא מצייר כבר שנים, ואני אפילו לא כתבתי ראשי פרקים לרומן שלי.

קנינו את הבית הזה בשליש השני של ההריון האחרון שלי, ההריון שהיינו בטוחים שיישא פרי. הפרברים הם המקום האחרון עלי אדמות שדמיינתי את עצמי גרה בו, אבל ג'ק התעקש שנתרחק מהעיר כדי לגדל את הילדים שלנו. התעקשותו העליבה אותי קצת. כאילו הוא חשב שאין דבר גרוע יותר מלגדל ילד במנהטן. אני גדלתי בבית לבנים חומות בגריניץ' וילג'; בית שאמי קנתה כשהתגרשה מאבי. הבניין הכיל ארבע דירות, ובאחת מהן גרנו. את שלוש הדירות האחרות היא השכירה. (...) ג'ק ואני שכרנו דירה בבניין של אמי וגרנו בה 11 שנה. אחר כך הוא התעקש שנרכוש לנו בית "אמיתי" בשביל ג'יי-ג'יי. אמי כמעט לא ביקרה אותנו, כי לטענתה היא אלרגית לפרברים. היא גם אלרגית ללקטוז ומתעטשת בטירוף בקרבת פרחים שלא נקנו עבורה. אנחנו מבקרים אותה כל חודש בערך, נהנים ממשולשי פיצה מהפיצריה הפינתית של רֵיי, ואחר כך חוזרים לביתנו, הבית בפרברים שקנינו עבור הבן הווירטואלי שלנו.

בלילה הנדון, הלילה שבו הודעתי לג'ק על ההריון, הוא העלה מה שהגדיר כ"רעיון מרחיק לכת". אני הגדרתי אותו כטירוף. "אנחנו לא שונאים זה את זה, לוסי. תראי, הנישואים הסתיימו, אבל אנחנו מרגישים נוח יחד".

רוב הזמן, חשבתי בלי קול.

"אני מציע שנישאר נשואים, נחיה יחד כחברים. כל אחד יילך לענייניו, אבל נגדל את התינוק יחד".

"מה?"

"טוב, אמרתי שזה רעיון מרחיק לכת", ענה בחמיצות. "לא ראית את המאמר ב'טיימס' מלפני כמה חודשים על זוגות שלא יכולים להרשות לעצמם להתגרש כי אחזקת שני משקי בית יקרה מדי? וחוץ מזה, הם לא רוצים לפגוע בילדים. אז הם נשארים יחד עד שהילדים הולכים לאוניברסיטה. קוראים לזה 'הורות משותפת'. נראה שכולם מרוצים מאוד מהסידור הזה".

"יצאת מדעתך, ג'ק?"

ידעתי שהפחד הכי גדול שלו הוא להידמות לאביו

"לוסי, אני לא רוצה להיות אבא של ימי ראשון". ידעתי שאביו עזב את הבית כשהוא היה בן שמונה, והיה מבקר אותם בימי ראשון אחת לשבועיים. אחר כך הוא התחתן שוב ונעלם לתוך חיים חדשים. ג'ק שומע מאביו כל כמה שנים, כשמשהו חשוב כמו חתונה או לוויה קורה. ידעתי שהפחד הכי גדול שלו הוא להידמות לאביו, להיות עסוק מכדי להיות מעורב בחיי ילדיו.

"תוכל לבקר את התינוק מתי שתרצה, ג'ק. נוכל לחלק את השבוע".

"אני לא רוצה לחלק שום דבר. אני רוצה להיות איתו כל יום. אני רציני, לוסי, תהיי מעשית. איפה תגורי? אַנְג'וֹלי השכירה את הדירות לשלוש שנים. ומה עם ביטוח בריאות?"

דבריו עצבנו אותי. איפה הייתי גרה אילולא ההריון? ומה היה קורה אז עם ביטוח הבריאות שלי?

"בחייך, לוסי! זה הפתרון המושלם ואת יודעת את זה. יהיה לנו בייביסיטר צמוד כשאחד מאיתנו ירצה לצאת. יהיה לנו חבר בבית שיעזור לנו. את תטפלי בילד. אני אשלם 75 אחוז מההוצאות. ועוד דבר, תהיי סוף סוף חופשייה לכתוב בזמנך הפנוי".

"אתה לא יכול לשחד אותי עם זה, ג'ק!"

"לשחד אותך עם מה?"

"אמרת שאתה רוצה להתגרש. עכשיו פתאום אתה שוב רוצה להיות בעלי?"

"לא," הוא ענה מהר מדי. "אני לא רוצה להיות בעלך. אני רוצה להיות אבא במשרה מלאה לתינוק שלנו, ואני מציע לך הסדר שיתאים לצרכים שלך ולצרכים שלי. אני חושב שזו הצעה הוגנת".

למה הוא לא היה מסוגל להבין שהגירושים שהוא דיבר עליהם לפני רגע ערערו אותי? שנזקקתי לזמן כדי לעכל את הדחייה? והוא רק רצה לסגור עסקה. "אני לא רוצה להתגרש", אמר.

"לפני עשר דקות רצית".

"עכשיו הכל השתנה".

"בגלל התינוק?"

"...כן, בגלל התינוק. אם..." קולו דעך.

"קדימה, אתה יכול להגיד את זה".

"להגיד מה?"

"ג'ק, עמדת לומר 'אם הכל יתנהל כשורה הפעם'."

"לא, לא נכון. בחייך, לוסי, בואי נישאר נשואים כידידים", אמר.

"אוכל לצאת עם גברים אחרים?" שאלתי.

"בהחלט!" ענה, שוב מהר מדי.

"אני לא בטוחה".

"אני אוריד בשבילך את המאמר מהאינטרנט. אנחנו לא נמציא את הגלגל. יש זוגות שחיים בנפרד באושר ובעושר, וזה עובד טוב. תציעי להורה לא נשוי זוג ידיים שיעזור לו בבית, והוא יחטוף את ההצעה בשמחה".

הם חוטפים אותה כי הידיים המוצעות לא שייכות לממזר הבוגד שביקש להתגרש בו ביום שערכת הבדיקה להריון הניבה תוצאה חיובית.

"אני לא בטוחה", אמרתי.

"מה את צריכה כדי להיות בטוחה?"

"זמן למחשבה".

"כמה זמן?" דחק בי ג'ק.

"אצטרך בדיוק את הזמן שאצטרך, ג'ק. זו התשובה שלי. אם זה לא מוצא חן בעיניך אני יכולה לעזור לך לארוז מזוודה, להתקשר למתווך דירות מחר כדי לארגן את מכירת הבית, לעבור לדירה של אַנְג'וֹלִי, ולפנות למערכת הבריאות הציבורית למעקב הריון. תפסיק ללחוץ עלי ותקבל תשובה בתוך פרק זמן סביר, בסדר?"

"בסדר", אמר באופטימיות. "הארוחה היתה מצוינת, דרך אגב. ממש מעולה!"

סתום את הפה, לעזאזל!

* * *

אחרי חודש של שידולים הצליח ג'ק לשכנע אותי לנסות את ההסדר החדש למשך שנה. יהיו לי חבר והורה-שותף בבית, כיסוי הוצאות בריאות וחירות מלאה. חוץ מזה הבית יישאר בבעלותנו ולא יוצע למכירה בשוק הנדל"ן החלש. ג'ק הכין תרשים שבו פירט את תפקידינו ואת חובותינו, ואפילו ניסח הצהרת כוונות למשפחה שלנו. הסדר של הורות משותפת לא היה בדיוק מה שחזיתי כשחלמתי להביא תינוק לעולם, אבל זה נראה מעשי יותר מאשר להמשיך לבד. וג'ק היה בחור טוב. ידעתי שמניעיו טהורים. הוא רצה למלא תפקיד בחיי היומיום של התינוק שלנו. איך יכולתי לכעוס עליו בגלל זה? זה רק לשנה אחת.