מישה מורח – סרטן בורח. החברים מתגייסים
רק הודעתי לחברה אחת טובה על דבר המחלה ובתוך יומיים היו לי את מספרי הטלפונים, הכתובות ושמות החיבה של כל המומחים, המנתחים והמטפלים הכי טובים בתחום הסרטן. אבל למבול הטלפונים הזה יש גם מחיר. יש לה את זה, טור שלישי
את קמה בבוקר, רוצה להדליק את האור ומגלה שחצי הבית מקוצר.
מה עושים? חשמלאי הבית שלך כבר בבית אבות (מפואר, מאוד מפואר, כל השנים האלה כחשמלאי הבית שלך...). את מתחילה להתקשר לחברות לבקש טלפון של חשמלאי. מה הסיכוי שתקבלי שם אחד של חשמלאי מקצועי, אמין, זמין, שיגיע עם טנדר וטסטר ויפתור את הבעיה? מה הסיכויים שנגיע להסכם עם הפלסטינים במילניום הזה? במקרה הטוב, בטלפון העשירי, תגיד לך ציפי שנדמה לה שבאיזה מקום רשום לה חשמלאי, איזה אברם אחד מבני ברק שהוא ממש בסדר. או, הנה, אני רק מקווה שזה עדיין הטלפון שלו, ואז את מתקשרת ומגלה שזה לא אברם זה איברהים, הוא לא מבני ברק, הוא מאום אל פאחם, והוא לא חשמלאי, הוא אינסטלטור, ודווקא מוכן לבוא אפילו בשביל חשמל כי הוא בשביל ציבי הכל יעשה, אבל בדיוק עכשיו חתונה של בן דוד שלו.
הטורים הקודמים שלי:
- למה אני מקנאה ביוסי בובליל?
לעומת זאת, ברגע שהודעתי לחברה הראשונה הכי טובה שלי שזהו, גם אני במועדון, באחת קרסו כל קווי הטלפון והתקשורת למיניהם בבית. נהרות של שמות, טלפונים, מידע ועצות שצפו-קצפו בערוצי הנייד, הרגיל והמייל וגם הפקס שרשר בששון. הנה הנייד שלי מצלצל ועל הקו חבר של בן דוד, הוד מנכ"לותו, מנהל בכיר במוסד פיננסי - לא הוא לא אחת מתשע, אבל הוא ניהל את המחלה של אשתו, ועכשיו הוא מפשיל שרווליו ובמו ידיו המנוסות עומד כל כולו לשירותי.
במשך עשר דקות רצופות ניהל המנכ"ל גם את המחלה שלי באופן מושכל ותבוני, ורגע לפני הנפקת הסרטן שלי בבורסה עצרנו, כי בקו השני הייתה האחות הקהילתית מקיבוץ גלילי רחוק – היא הייתה בגרעין עם חברה של חברה טובה שלי וכאחות היא יודעת בדיוק למי עלי ללכת, מה עלי לעשות וגם איך נפטרים הכי מהר מכינים אצל ילדים בגיל הגן, שזה כבר בונוס. האחות סוגרת, הספרנית מתקשרת - היא עובדת בבית הספר שבו מלמדת גיסתי. "ואני רוצה לספר לך את הסיפור שלי", לוחשת לי הספרנית. מה סיפור? ספר עב כרס ולו מצורפת רשימת רופאים מקוטלגת ומכורטסת והכל נלחש לפי סדר הא-ב. "את בטוחה שאת יכולה לדבר?" אני מנסה להינצל, "בכל זאת ספרייה". "זה בסדר", היא לוחשת, "אני לבד פה. עכשיו חופשה".
מישה מורח – סרטן בורח
למזלי מצלצלים בדלת. אני מתנצלת בפני הלוחשת לספרים ורצה אל הפעמון הגואל. בפתח ניצב ענק סיבירי גלוח ראש ומשולש זקן, אוחז תחת שחיו מיטת עיסוי: "אני מישה, זה מחברה רונית, מה שהייתה איתך טירונות? היא אומרת אתה הולך בנילי ועושה אותה בריאה כמו אתה עשית אותי, את דודה שלי ושני ילדות שלה. אני עושה מסאז' מדיקלי עם קרם ספציאלי. מישה מורח – סרטן בורח".
הבהרתי לענק בתקיפות שאני מעדיפה מישה בורח, אבל הוא לא נעלב וגם לא היה אכפת לו. הסתבר כי ביקורו שולם מראש על ידי רונית מהטירונות וזו ההזדמנות להודות לה ולשאול אותה אם המגבת הצבאית שלי בכל זאת נשארה אצלה בקיטבג.
וכך, בתוך יומיים מגילוי המחלה, כבר היה בידי מאגר נתונים עצום ובו שמות מיטב המנתחים, הפלסטיקאים והאונקולוגים בארץ ובעולם, עם מספרי הטלפון הפרטיים וכינויי החיבה שלהם, וכן מרפאים אלטרנטיביים, מנהלי מחלה, שיטות ריפוי מכל הסוגים כולל בניילון נצמד (אמיתי לגמרי), פרוטוקולים של כימו וגם שם של קוסמטיקאית אחת מעולה לגבות ושפם. שיהיה.
הלומה והמומה מתועפות המידע קרסתי על הספה. בפעם הבאה שאצטרך חשמלאי, אחפש ברשימה של מנתחי השד. אחד מהם בטוח יידע להחליף פיוז.
עצה אחת לשבוע: פסטיבל מספרות סיפורים
אין דבר שאנשים אוהבים יותר מאשר לדבר על הצרות שלהם, וזו בעצם הסיבה מדוע כולם כל-כך ששים להתקשר ולדבר. יחסי הייעוץ הזמניים שנקשרים ביניכם הם רק תירוץ לגולל בפנייך את כל סיפור חייהם (לעיתים הסרטן הוא רק פרק קטן וזניח בסיפור מרתק ורב תהפוכות).
אז זהו, שבימים כתיקונם, אני מאוד אוהבת חיים של אחרים, אבל בעיצומה של סערת הנפש של גילוי המחלה, הפנאי הרגשי לכך מצטמצם ולכן כדאי לצמצם מקורות מידע. חברות קרובות שעברו את החוויה – הן יהיו בדרך כלל המקור
הטוב ביותר, אך אם את צריכה לרעות בשדות זרות, אני הרגשתי שהמידע המעשי ביותר הגיע מנשים שמצבן הרפואי היה זהה או קרוב מאוד לשלי (אני מדברת על פרטים כמו האם נמצא לך גוש או הסתיידות, האם הסרטן הורמונלי, מה היקף הכריתה), מתומכות רשמיות של אחת מתשע או יד להחלמה וכן מאחות מתאמת שד באחת המרפאות בארץ.
עוד מישהו שאני לא חשבתי עליו ברגע הראשון ואני מבינה שלא ניצלתי אותו כהלכה – הוא רופא המשפחה. משום מה הוא התקבע אצלי בתודעה כספק גימ"לים והפניות לאורתופד.
ועצה קטנה ליוסי אלפי. הוסף לפסטיבל מספרי הסיפורים המיתולוגי שלך עוד מגזר. סיפורים כמו 'הביופסיה הראשונה שלי', 'בסוף זו הייתה רק ציסטה' או 'ימי התום של הממוטום' יכולים להיות שוס לא פחות מסיפורי סיירת מטכ"ל. האמן לי.
נילי אושרוב היא קופירייטרית, עורכת לשונית, שותפה במדור הסאטירי "אפעס" ומחברת הספר "שיכון צדיקים", שיצא לאחרונה
