להנציח את המצילים

באחת הסצנות הקשות והדרמטיות ביותר ב"התנגדות" ("Defiance"), סרטו החדש של הבמאי היהודי-אמריקני אדוארד זוויק שמגולל את סיפורה של מחתרת פרטיזנים יהודית בימי מלחמת העולם השנייה, מתועד לינץ' אכזרי שמבצעים חברי המחתרת בחייל גרמני שנופל בשבי. הרגע הזה מתמצת למעשה את הקונפליקט המרכזי שסביבו מעוצב הסרט: הפאסיביות היהודית ותדמית הקורבן, אל מול הלוחמנות חסרת הרחמים של הפרטיזנים.

"הרעיון שקורבנות יכולים לעבור לצד השני של המתרס אינו דבר חדש", אומר זוויק, ששוהה בימים אלה בישראל. "ולמרות מעשים מסויימים של אכזריות, הם עדיין חושבים על עצמם כקורבנות. זה משהו שתמיד היה נכון במצבי מלחמה. האנשים האלה אינם שליחי המוסר, אלא בני אנוש. ובסופו של דבר, זה קרה, והרגשתי חובה להכניס את זה לסיפור".

עלילת הסרט, שיעלה לאקרנים בישראל ב-5 בפברואר, מבוססת על סיפור חייהם של האחים טוביה, זוס ועשהאל ביילסקי, שהנהיגו קבוצת פרטיזנים ביערות של בלרוס לאחר שהוריהם נרצחו בידי הנאצים. אבל אם נדמה שמדובר בעוד נציג של גל סרטי השואה של השנה האחרונה - ביניהם "ואלקירי", "הנער בפיג'מת הפסים", "טוב", "נער קריאה" ועוד - במקרה של "התנגדות", מדובר בפרויקט שמתגלגל כבר 12 שנה, מאז שזוויק נתקל בכתבת ההספד לזוס ביילסקי שפורסמה בניו יורק טיימס.

זוויק. להביא את סיפורה הנשכח של ההתנגדות היהודית (צילום: ירון ברנר)

"מה שמשך אותי לעבד את הסיפור למסך הגדול היה בראש ובראשונה העובדה שמדובר בסיפור מרגש עם המון עוצמה", נזכר זוויק. "אבל מעבר לזה, הרגשתי שיש בסיפור הזה מורכבות שיכולה להוסיף להבנתנו בכל הקשור להתנגדות היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה. אנחנו יודעים הרבה על הקורבנות, אבל אנחנו לא יודעים הרבה על אלה שהתנגדו באופן אקטיבי".

באמת נדמה שההתנגדות היהודית במהלך המלחמה זכתה עד כה להתעלמות כמעט מוחלטת בתרבות הפופולרית, לפחות בארצות הברית.

"אני חושב שבאופן בלתי נמנע, ואף הכרחי, היה צורך להנציח את מותם של ששת המיליונים. לא ניתן להמעיט בחשיבות של דבר כזה, כך שהיסטוריונים, פילוסופים ואמנים הרגישו חובה לשים על זה את הדגש. ובעולם שבו יש אנשים שבוחרים להכחיש את השואה, הצורך הזה רק גובר.

"אבל יש לזה גם תוצאה לוואי לא מכוונת – התיאורים של התקופה הופכים לבעלי אופי זהה. במקביל, השורדים, לעיתים קרובות נושאים איתם רגשות אשם, או חשים שהסיפור שלהם לא יכול להתחרות בזה של המתים, או שהסיפורים שלהם טראומטיים מדי, והם בוחרים שלא לחיות אותם מחדש. ובחלק מהמקרים, ואני חושב שזה נכון גם לגבי הביילסקים, אנשים עשו דברים שהם לאו דווקא היו גאים בהם ולא רצו לחזור אליהם. כל זה ביחד הוביל לחוסר ההתמקדות באספקט הזה של הסיפור".

"התנגדות". לא היהודי הטיפוסי של הקולנוע האמריקני

ואכן, האחים ביילסקי, כפי שהם מגולמים על ידי דניאל קרייג (ג'יימס בונד הנוכחי), ליב שרייבר וג'יימי בל, רחוקים שנות אור מהתדמית שמאפיינת גיבורים יהודים בסרטים הוליוודיים בכלל, וכאלה שנוגעים בשואה בפרט. ויותר מהיותו סרט שואה במובן הקלאסי, "התנגדות", לרוב אורכו, דומה יותר לסרט אקשן. אלא שעבור זוויק, המאבק האלים היה רק חלק קטן מהסיפור. "זו אכן תרבות יהודית מיליטנטית יותר, אבל עבורי, מה שהיה מדהים ומרגש ביותר זו העובדה שהדגש היה על הצלת חיים, יותר משהיה על נקמה", הוא אומר.

אבל למרות האלמנט החברתי, והעובדה שהם נלחמים למען החופש שלהם, ישנו דגש מובהק על הצורך שלהם במנהיגות חזקה, אפילו טוטאליטרית.

"תראה, זו לא היתה דמוקרטיה, וטוביה ביילסקי לא היה אדם מתוחכם. אני חושב שהוא באמת גילה בתוך עצמו הרבה חמלה והבנה, אבל זה לא היה טבוע באופי שלו, והוא בוודאי לא הוכשר לכך. אני חושב שזה חלק מאוד מעניין מהסיפור, לנסות לראות כיצד חברה נאבקת להיות יצירתית במצבים קיצוניים כאלה.

"מצד שני, אני מניח, ממה שקראתי, שההנהגה שם היתה הרבה יותר מורכבת מכפי שהייתי מסוגל לתאר. היו הרבה החלטות שהתקבלו לאחר דיונים של קבוצת מנהיגים, וזה משהו שהיה מאוד קשה להכניס לסרט עלילתי. ובהתחשב בעובדה שהם כולם היו יהודים, אפשר רק לשער כמה ויכוחים ליוו כל החלטה".

כמה חופש יצירתי שמרת לעצמך כשעיבדת את הסיפור לקולנוע?

"רוב העבודה שלי היתה כמובן להוריד דברים, כי הייתי צריך להכניס את הכל לסרט של שעתיים. אני די שלם עם האופן שבו הצגתי את עמודי התווך העיקריים של הסיפור: אלה אנשים שהוריהם ונשותיהם נרצחו, שבתחילת דרכם רצו להציל את עצמם ואת בני משפחתם ובהמשך לקחו אחרים תחת חסותם, שפגעו במשתפי פעולה עם הנאצים, שהתאהבו בנשים אחרות ונישאו להן. אבל אף אחד לא יכול לתעד את טבע היחסים שלהם - איך הם הכירו את נשותיהם, איך הם קיבלו החלטות – כל זה כבר עניין של פרשנות, וזו המהות של הדרמה. אתה משתמש באירועים האלה בכדי לייצר פרשנות שהיא שלך, לא משנה עד כמה התבססת על עובדות. בסופו של דבר, זה לא סרט תיעודי".

המלחמה על הסרט

זוויק בן ה-56 אמנם זכה לאחוז באוסקר רק כמפיק (על "שייקספיר מאוהב"), אולם בכל זאת מדובר בבמאי ותיק, שמאחוריו שורה ארוכה של סרטים, מצליחים יותר ומצליחים פחות - ביניהם "לגעת ביהלום", "הסמוראי האחרון" ו"גלורי" - ושותפות ביצירת אחת מסדרות הטלוויזיה הפופולריות ביותר של שנות ה-80, "שלושים ומשהו".

אלא שגם עם הרזומה העשיר והליהוק המרשים, הוא התקשה להשיג מימון ל"התנגדות" בארצות הברית, ובסופו של דבר נאלץ לגייס את הכספים באירופה. כך שגם אם נדמה שאנו עדים לתקופת פריחה של סרטי שואה, הנושא עדיין לא לגמרי אטראקטיבי עבור האולפנים הגדולים. "העניין המחודש הזה בשואה, שאנחנו מתחילים לראות עכשיו, יחזיק מעמד רק כל עוד הוא מכניס כסף, ואם הוא לא – בשנה הבאה לא יהיו סרטים כאלה בכלל", הוא טוען.

זוויק על הסט של "התנגדות". תנאים דומים לאלו של הפרטיזנים

את "התנגדות" הוא צילם ביערות ליטא, בתנאים שלדבריו לא היו שונים בהרבה מאלו שניצבו בפני האחים ביילסקי ואנשיהם. "היה שם חשוך, קר ורטוב", הוא משחזר. "אנשי הצוות יכלו להתלבש בהתאם, אבל השחקנים נאלצו להסתפק בתלבושות שהתאימו לתקופה, כך שהם בהחלט נדרשו לעמוד בתנאים שהיו דומים לאלו של הפרטיזנים. אבל בסופו של דבר, לנו היה חדר מלון לחזור אליו מדי לילה".

איך היתה העבודה עם דניאל קרייג?

"הוא אדם מאוד צנוע וחרוץ, היתה לנו חוויה משותפת מאוד חיובית. היה לי ברור שהוא ייכנס לדמות באופן טוטאלי. הוא בן אדם מאוד שאפתן מבחינה אמנותית, כלומר הוא מאוד שמח להיות ג'יימס בונד, אבל הוא ממש לא היה רוצה להיות רק ג'יימס בונד. אני חושב שהוא תמיד שואף להראות את יכולותיו בתפקידים מגוונים".

אתה מרגיש איזושהי הקלה, עכשיו שהסרט יוצא סוף סוף, אחרי 12 שנים?

"אני מרגיש הקלה אחרי כל סרט שאני עושה, אבל לא כמו עם הסרט הזה. אתה יודע, אנחנו מדברים על הסרט עכשיו, אבל למעשה סיימתי אותו כבר לפני חמישה-שישה חודשים. וכאמן, אתה מתחיל לחוש חוסר מנוחה ואת הצורך במשהו חדש. ובכל זאת, אני מרגיש הקלה שהסרט הזה כבר לא שלי. הוא היה שלי במשך כל כך הרבה זמן, ועכשיו הוא שייך לכל מי שצופה בו".

ואי אפשר לסיים בלי השאלה המתבקשת: מה הסיכוי שנראה בקרוב קאמבק של "שלושים ומשהו"?

"זה מצחיק שאתה שואל את זה. בדיוק השבוע גילינו ש'שלושים ומשהו' הולכת לצאת ב-DVD בסתיו הקרוב, בפעם הראשונה אחרי 20 שנה! אני לא ממש מבין איך זה לקח כל כך הרבה זמן. מעבר לזה – אין לי מושג".