משפחות השכול החדשות: "חיים את זה כל יום"
קרן רלוי עדיין לא מאמינה; משפחת משביצקי עולה כבר ארבעה חודשים מדי יום לקבר של אלכס; מעיין ורטמן מנסה ללמוד משהו ממותו של אחיו דגן; ועבור משפחת שירן - לכתו של שמעון, שבע שנים אחרי שנפצע, מהווה הקלה מסוימת. ל-24 משפחות הרוגי טרור ופעילות מבצעית, יום הזיכרון שייפתח הערב הוא הראשון
בשנה שעברה הם עמדו בצפירה כאחד האדם, חולקים יחד עם שאר אזרחי המדינה כבוד אחרון לנופליה. השנה הם יציינו את יום הזיכרון בנימה הרבה יותר אישית. ערב יום הזיכרון, עומד מניין הנופלים מאז שנת 1860 על 22,570 חיילים, לוחמים ואזרחים. בשנה החולפת הצטרפו לרשימה 133 שמות, מהם 24 אזרחים וחיילים שנפלו בפיגועים ובפעילות מבצעית, ואיתם - המשפחות שהצטרפו למעגל השכול. משפחות שמבחינתן כל יום הוא יום זיכרון.
ז'אן רלוי, שנרצח בפיגוע הטרקטור הראשון בירושלים, היה הנופל הראשון לאחר יום הזיכרון הקודם. לדברי בתו, קרן רלוי בת ה-23, זו הפעם הראשונה בחייה שיום העצמאות כלל לא מעניין אותה. "אנחנו חיים את המציאות הזאת מדי יום, כבר עשרה חודשים", אמרה ל-ynet. "נכון
גם היום, היא עדיין מתקשה לעכל את מעמדה החדש. "אני עדיין לא מאמינה שהצטרפתי למעגל המשפחות השכולות", היא אומרת. "גם עשרה חודשים אחרי, אני לא בטוחה שאני מבינה מה זה אומר. מדי פעם אני עדיין שומעת רכב בחנייה ומקווה שזה הוא. זה כל כך טוטאלי וכל כך מתסכל שאין מה לעשות עם זה. מה שקרה קרה, ואני לא יכולה לעשות עם זה כלום".
"ללמוד מהדרך של דגן"
אירועי יום הזיכרון נפתחו כבר אתמול (יום א') בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, כשהרמטכ"ל הניח את דגל ישראל על קברו של סרן יהונתן נתנאל, שנהרג במבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, ונמשך בהנחת דגלונים לצד כל אחד מהקברים ב-44 בתי העלמין הצבאיים ברחבי הארץ ובחלקות הצבאיות. העצרת המרכזית תתקיים היום בשעה 16:30 בגבעת התחמושת בירושלים, במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו. טקס האזכרה הממלכתי ביום הזיכרון יתקיים בשעה 11:00 בבית העלמין הצבאי בהר הרצל.
"האחריות לגורלנו בידינו". הרמטכ"ל בהר הרצל, אתמול (צילום: גיל יוחנן)
"בשנה האחרונה שבו אויבינו והזכירו לנו שבידינו האחריות לגורלנו", נכתב בפקודת היום של הרמטכ"ל ליום הזיכרון. "מבצע 'עופרת יצוקה' ברצועת עזה והמלחמה העיקשת והיומיומית בטרור ובתומכיו גבו מחיר דמים כבד וחיזקו בנו את ההבנה כי רק באמצעות שמירה על צבא חזק, נחוש, מוסרי ואיכותי נוכל להתמודד עם האתגרים המורכבים העומדים בפתחנו ולהבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, עצמאית ומשגשגת".
מעיין ורטמן, אחיו של רב-סרן דגן ורטמן שנהרג במהלך "עופרת יצוקה", מספר שמשפחתו, ובכלל זה דגן, הרגישו מאז ומתמיד קרובים ליום הזיכרון. "אמנם לא היה לנו נופלים מקרבה ראשונה, אבל תמיד הרגשנו שותפות עם משפחות הנופלים", סיפר. "ברור שהשנה זה מקבל איזשהו אלמנט שלא הכרנו. החיסרון של דגן זה משהו שאני לא יכול לתאר במילים ואני מניח שכל אחד יכול רק לשער".
מחר תעלה משפחת ורטמן לחלקה הצבאית בהר הרצל, יחד עם חייליו של דגן, חברים ומפקדים. "ננסה לחשוב ולהעמיק בדברים שאפשר ללמוד מדגן", אומר מעיין. "דווקא אחרי מותו זכינו ללמוד עליו המון דברים שלא הכרנו. למדנו ממנו איך לתת מעצמך למען מדינת ישראל, זאת זכות. הוא אמר פעם לחיילים שלו שאין שלם כמי שרואה זכות בנתינה, ואנחנו מנסים ללכת בדרך הזאת. דגן נפל במהלך הדרך - זה לא סיום, זאת רק אמצע הדרך".
"כל יום שבעה"
כמו בכל יום, גם היום מתכוון גרגורי משביצקי, אביו של סמ"ר אלכס משביצקי שנהרג אף הוא השנה בעזה, לעלות לקבר בנו. "אני לא יכול לדבר על המשמעות של זה", הוא אומר. "בשבילי זה כמו כל יום. אין שום דבר מיוחד. שבעה זאת מסורת טובה, אבל אנחנו כל יום בשבעה. בארבעת החודשים האלו, עלינו לקבר כל יום למעט בשבתות. אנחנו זוכרים את החיוך של אלכס, את האהבה שלו, את החום שלו. הוא היה ילד מאוד מיוחד, עמוק, רגיש וחם".
שמעון שירן, שנפצע אנושות בפיגוע במסעדת מצה בשנת 2002, הוא האחרון להצטרף לרשימה השחורה של הנופלים. ב-12 באפריל השנה, יום לפני שיום השנה השביעי לפיגוע, נפטר שירן. בנו, אייל שירן, שאיבד באותו פיגוע גם את אחותו, יחווה ביום הזיכרון הזה כאב כפול. "כבר שבע שנים אנחנו מציינים את יום הזיכרון בנימה אישית, כך שזה לא חדש לנו", הוא אומר. "אבי נקבר לצד אחותי, ובערב נעלה לקברים ונתייחד לראשונה מבחינה טקסית עם שניהם. לאחר מכן אניח את זר נפגעי הטרור בטקס העירוני בחיפה. בלי להישמע כמו קלישאה, זאת סגירת מעגל".
אייל מתאר את סבלה של המשפחה, המלווה את האב הפצוע זה שבע שנים. "כשאדם מת אז הוא מת סופית, ובשלב מסוים הסטירה מתרחקת. אבל כשאדם פצוע הסטירה רק מתמשכת, בייחוד במצב של פציעה אנושה. אפשר להגיד שהמוות הוא סיום של הסטירה הזאת, כי אנחנו יודעים לאן הוא הגיע - הוא הפסיק לסבול. מה שבוער בי הוא היחס של החברה הישראלית לפצועים. מעבר לאדם המת, שאת זכרו מעלים מחר ומחרתיים, יש גם את האדם הפצוע. החברה הישראלית מסתכלת על המת כמשהו קדוש ואת הפצועים משאירים מאחור, שמים אותם בצד כי לא מצליחים לעכל. יש מקום לתוכניות חינוך, לשינויים תפיסתיים, ערכיים ותרבותיים. כדאי שהממשלה תוביל את השינוי בראש ובראשונה".
לפנייה לכתב/ת 
