הלוחם הוותיק שוב הביא אליפות

רגע לאחר הזכיה של מכבי תל אביב באליפות, נבחר אמש (ה') קרלוס ארויו, הזר היקר ביותר בתולדות הקבוצה, ל-MVP של משחק הגמר. על פניו, בחירה הגיונית מכיוון שהרכז היה זה שקלע את מירב הנקודות לצהובים. לו הבחירה היתה בידי ארויו עצמו, היה זה חד וחלק דרק שארפ. לולא דרק, לדעתי ארויו היה קולע את מירב הנקודות לקבוצה המפסידה. השפעתו על השינוי במשחק של מכבי ת"א היתה מכרעת.

• מכבי ת"א מודל 2009/10. לאן?
• מכבי תל אביב שוב אלופה, ניצחה את מכבי חיפה בגמר
• שמעון מזרחי: "עוד צלחת להשלמת הסרוויס"
• אבי אשכנזי: "יש צביטה בלב והרגשה של פספוס"
• מאחורי הקַלָּעים: שושלת בהופעת אורח
  

לטעמי משחק אמש היווה אירוע הצדעה לשחקן ענק שכמעט ולא שותף העונה. לא בתקופת אפי בירנבוים, ולמעט משחקיו הראשונים של גרשון כאשר החליף את אפי, גם לא בעידן גרשון-דרוקר. רצה הגורל, והשניים הזדקקו לחפור בספסל ולהגיע עד לשחקן ששיחק פחות מתשע שניות בחצי הגמר נגד גלבוע/גליל, וגם זה בשתי הזדמנויות שונות. רצה הגורל, ומכבי ת"א הזדקקה למישהו שיודע מהי המסורת הצהובה, מישהו שמהווה פרסונה משמעותית בכל שנייה שהוא על המגרש. רצה הגורל, והפינאלה של העונה שמה את דרק שארפ במרכז העיניינים, ואין ראוי ממנו.

המשחק נפתח כשחיפה זורקת פעמיים מהשלוש, אחת הזריקות היתה אייר-בול של פרקינס, ונראה היה ששתי הקבוצות בעצבנות יתר. אבל חיפה השתחררה ראשונה והפגינה משחק מהנה לעין מצד פרקינס ג'פרסון וסיילס. השלושה תרמו נקודות, שלטו בריבאונד והריצו את הירוקים ליתרון שיא - 20:32.

מכבי נראתה באותן הדקות אומללה. אי אפשר היה להימנע מהמחשבה שזו הקבוצה הצהובה הגרועה ביותר שנראתה במחוזותינו בשלשות העשורים האחרונים. ביציע עשו השוואות לקבוצה של 93', השוואה שעצם היותה מדוברת מהווה בעיה לקבוצה שמחזיקה שישה זרים לעומת ווינפרד קינג ודייויד אנקראם. המשחק של מכבי היה עצוב, ואפילו מעורר רחמים, מכיוון שרוב השחקנים נראו כאילו היו מעדיפים להיות בכל מקום על היקום מלבד על המגרש ביד אליהו.

באופן מפתיע, פיני גרשון לא לקח אף פסק זמן במשחק עד לדקת הסיום, שם באמת כבר לא היה לו מה להגיד לשחקניו. באמצע הרבע השני, כשחיפה דהרה ומכבי קרטעה, במקום טיים אאוט שלח גרשון את הקפטן שלו לפרקט. את התחושה והרחש ביציע אפשר היה להרגיש מיידית. לייזי גורדון, שישב לידי ושידר לסביבה את המשחק כאילו הוא בצוות הטלויזיה, צעק לי ששארפ שווה שש נקודות: "שתי שלשות הוא יקלע עד המחצית", הוא אמר.

הר הגעש התעורר. גם על המגרש חל שינוי, כשעד להפסקה חיפה לא הצליחה לקלוע סל שדה. דרק רץ, דחף, קילל, בירך, עודד ועשה כל מה שאלוף אמיתי עושה במעמד הזה. הניסיון הכביר שלו חלחל לכל השחקנים על המגרש ומשם לספסל שהתעורר, וליציעים הגועשים. מכבי הפכה בחמש דקות את התוצאה על פיה ולמעשה כמעט ולא הסתכלה לאחור עד לסיום. וכן, עד למחצית היו לשארפ שתי שלשות. אתם מבינים כמה גדול הוא? אפילו לייזי גורדון הופך להיות צודק בזכותו.

הרבע השלישי היה משעמם בגלל השופטים. הללו שכחו כי זה משחק אליפות וגמר פלייאוף, ושרקו על כל נגיעה או תנועה שדומה לנגיעה. במקום לראות משחק אגרסיבי כיאה למעמד, עם לחימה ללא פשרות על כל כדור, ועם השקעה פיזית ראויה, קבלנו את אליפות ישראל בקליעות עונשין. פעם אחר פעם שחקן בצהוב או שחקן בירוק ניגשו לקו והעסק התחיל להיות רדום.

ברבע הרביעי נגמר לחיפה הכוח. לא היה להם מי שירים את החברה מוראלית והם הלכו ושקעו והפער גדל עד לסיום הרגוע בו המכבים צעדו החוצה, אחד אחרי השני, לקבלת תשואות מהקהל ואפילו מרקוס בראון הפצוע עלה לעשרים שניות כדי להוסיף עוד תואר לרזומה העשיר שלו.

מתח לא היה בגמר, בניגוד מוחלט לערבי חצי הגמר. ניצחון די קל לפיני גרשון, שאולי הוריד אבן מהלב הצהוב, אך לכולם ברור שעונה גדולה לא היתה פה. פיני יודע שהעבודה האמיתית עוד לפניו, ויש עליו חובת הוכחה. חיפה, מצידה, מסכמת עונה מצויינת, אך עם שני הפסדים בגמרים. החוכמה מצידה תהיה לשמור על פרקינס וג'פרסון, שני כוכבי על שהליגה שלנו כנראה קטנה עבורם והם ימצאו אלטרנטיבות אטרקטיביות יותר.

דבון ג'פרסון, מול כספי. שחקן על שגדול על הליגה שלנו (צילום: אלי אלגרט)

ומילה בזכות הפיינל פור, שפעם נוספת סיפק חווית כדורסל מהנה. אני ממש לא בטוח שאותו עניין כמו שהיה לפני משחק הגמר, כשממש אף אחד לא היה מוכן

להמר על צד כלשהו, אכן היה גם בסדרה. יכול להיות שהיינו עדים לשיעמומון של משחק שלישי וסוויפ שלא היה מרתק איש.

ואגב, לכל מי שטוען כי השיטה לא הוגנת כלפי מי שסיים במקום הראשון בליגה, אז הנה נתון סטטיסטי מוכח: ארבע שנים מתקיים הפיינל פור, ובכל אחד מהם זכתה באליפות הקבוצה שסיימה במקום הראשון בליגה הסדירה. כלומר אם אתה טוב, אז אתה טוב עד הסוף. קיץ נעים ובהצלחה לנבחרת.