הטור הקודם שלי היה יותר טוב

לפני כמה זמן, כשעוד היינו בשלב שבו מנסים לשמור על ארשת של אכפת לנו, לקחתי את טלי לרכוב על סוסים בגולן. הוביל אותנו קאובוי מקומי בשם יובל. אתם מכירים את הטיפוס: המושבניק שהתחיל לביית חזירי בר קצת אחרי יום הולדת תשע והיום "חי מהאדמה", בייחוד מהאדמה שעליה נמצאים הצימר והיקב בוטיק.

התקדמנו במהירות המתאימה לאנשים שהפעם האחרונה שהם רכבו על סוסים היתה בקרוסלה, וזה היה בסדר מבחינתי כי גם ככה הרגשתי קצת לא נעים מהסוס. אחרי בערך חצי שעה שבמהלכה לימד אותנו יובל איך להיעזר בטחב שעל העצים כדי לאתר את הצפון (אני כבר לא בטוח. אולי זה היה להניח עליו מצפן?), הוא עצר ואמר: "טוב, אפשר לעצור כאן רגע ולאכול קצת". ואז הוא ירד מהסוס, אסף מאחד השיחים חופן עלים ירוקים והציע לי אותם. הייתי מבולבל; בלי נייר, בלי כלום.

"אה, לא תודה".

"אתה לא אוהב לחם ערבי?".

"אני מת על לחם ערבי", נרגעתי. "יש לך?".

"נו, חוביזה? לא היית אף פעם בטיול שנתי?".

"אה, זה אחד מהצמחים האלה שלא הייתי אוכל בטיול שנתי?".

מאותו רגע והלאה, הקאובוי לא הפסיק לרמוז שאני לא מבין כלום בחיים האמיתיים, שכנראה מתקיימים אך ורק מחוץ לעיר. "לפעמים מגיעים לכאן אנשים מתל אביב", הוא אמר כאילו שאני מגיע משדמות מחולה, "שמפחדים לעלות על הסוס כי הם חושבים שהוא יעביר להם מחלות".

"מה, הוא יכול להעביר מחלות?".

כמובן שהוא צדק, הקאובוי של חצור: לאדם העירוני המודרני אין שום שימוש מחוץ לעיר המודרנית. לאחרונה התגלגלה שיחה שלי עם חבר בשם אסי לשאלה כמה קל היה לנו, עם כל הידע שיש לנו היום, לחיות בימי קדם (אני לא אכנס לנסיבות המדויקות, אבל זה היה פחות חנוני מאיך שזה נשמע. ממש קצת פחות). התחלנו לחשוב איך היינו מקדמים את העולם אילו היינו חוזרים אחורה בזמן, ואז הפסקנו די מהר, כי הבנו שלא היינו יכולים לקדם את העולם בשיט.

תחשבו על זה: נניח שאני איקלע לעיוות של רצף החלל־זמן ואמצא את עצמי מול קהל בכיכר העיר בימי הביניים החשוכים. "כדור הארץ סובב סביב השמש", אני אכריז ברגע שאבין שאני לא ביקנעם.

"איך אתה יודע?".

"זה ידוע".

זה הקטע עם כל הפרטים האלה, שהם פשוט ידועים. אנחנו יודעים שהם נכונים, אבל לעיתים רחוקות בודקים איך לעזאזל אנחנו יודעים את זה; בדרך כלל אנחנו פשוט סומכים על המילה של ערוץ ההיסטוריה. בואו נגיד ככה, אם הם היו מספרים לכם כבר שנים שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, באמת הייתם מתווכחים?

"תטילו עליו אבנים!".

"הביטוי הנכון הוא 'תסקלו אותו'".

"תטילו עליו אבנים!".

ויכול להיות יותר גרוע. מה יקרה אם הבורים הכפריים יחבבו אותי? אין ספק שאאכזב אותם כל הזמן: "טוב, אתם צריכים חשמל. ציירתי לכם שקע ומיקרוגל, מישהו כאן יכול לבנות דבר כזה?". ומה יקרה אם הם יבקשו ממני ללמד אותם

 קרוא וכתוב? מישהו כאן זוכר איך מנקדים? אני לא יודע איך מנקדים את השם שלי. וחוץ מזה, מי בכלל רוצה להסתובב עם בורים כפריים?

תחושת ייאוש אחזה באסי ובי כשניסינו למצוא תקופה היסטורית שבה נוכל להועיל לאנושות באופן יותר משמעותי מאשר לרוץ לקרוא לגלילאו גליליי. הדרמנו עוד ועוד בזמן, וניסינו לעצור בעידן שבו הידע שלנו יהיה מתנה לאנושות, אבל חוששני שזאת היתה נסיעה רצופה עד האדם הקדמון. ואפילו אז לא יוכל עירוני מודרני כמוני לקדם ממשית את האנושות: "אוקיי, אני הולך ללמד אתכם ליצור אש", אפנה לשכני למערה. "אזדקק למעט זרדים יבשים ולמצית".

לפי ההערכות האחרונות, יותר ממחצית מתושבי הכדור גרים באזורים עירוניים. זה אומר שפחות מחצי מאיתנו מסוגלים לתרום משהו להמשכיות החיים. כלומר, יש לי הרגשה שבמצב חיים־או־מוות הישרדותי בסיסי - נניח רגע אחרי שואה גרעינית - האנושות לא באמת תזדקק למעצבי פנים. "אני מת על מה שהנשורת עשתה למקום, אבל את פשוט חייבת כמה וילונות לשבור את החלל" זה פשוט לא משפט קונסטרוקטיבי במצבים כאלה. וגם לא יהיה לנו מה לעשות עם מנהלי פרויקטים, מנהלי רשתות, מנהלים באופן כללי, דוגמנים - עם דוגמניות כבר נמצא מה לעשות - וגם ברמנים ורואי חשבון. אתם יודעים, את הגמלים שלי אני אצליח לספור בעצמי.

"איך באמת מבייתים חיות?", שאל אסי כשאמרתי לו את זה. "'הויסה שורי שור'?".

אה, נהדר, עוד משהו שאני לא יודע לעשות.

לרובנו לא ממש אכפת להיות שורצי כורסה שצופים במסך הטלוויזיה בכל רגע פנוי ובצג המחשב בכל רגע אחר, אבל כמובן שזה אחרת כשמדובר בילדינו: אנחנו רוצים שהצאצאים שלנו יכירו את העולם האמיתי. לא ניתן להם לבלות את כל זמנם הממוזג חיוורים מול האיי.סי־טוויטר־איך־שלא־קוראים־לזה־היום. נעודד אותם לטייל בשדות, לטפס על עצים ולהבעיר מדורות. לחוות וללמוד, לצאת החוצה. אנחנו בדיוק צריכים את המחשב.

הם עוד יודו לנו, הילדים - לפחות אם תגיע השואה הגרעינית וכל המערכות יקרסו, ובהנחה שהם יהיו מהבודדים שישרדו את הפצצות. כשנשמע את הבום נגיד "אמרנו לכם", ונמות שלווים בידיעה שילדינו מוכשרים להתמודד עם העולם הפוסט־אפוקליפטי ואף להניע את האנושות קדימה. או לפחות לבחור לה יופי של אריחים.