האיש ששינה את פני הכדורסל וחבט בהם

תקראו לי נוסטלגי, אבל דווקא בחודש האחרון הקדשתי מחשבה בעיקר לצ'אק דיילי - מאמן העבר הנערץ שמת ב-9 במאי והוא בן 78. בהדרכתו, זכו הדטרויט פיסטונס באליפות ראשונה בתולדותיהם, אך היה זה סגנון המשחק שהנחיל להם, שהעלה לגדולה גם את ג'ורדן. ובעקבות כך גם את משובטיו העדכניים. כך, לפני עשרים שנה בדיוק, שינו דיילי והפיסטונס את הכדורסל.  

קובי מול לברון. איפה הם היו בלי מהפכת צ'אק דיילי? (AP)

אייזיאה תומאס, ג'ו דומארס, ביל ליימביר, ריק מאהורן, מארק אגווייר, דניס רודמן, ויני ג'ונסון, ג'ון סאלי, ג'יימס אדוארדס, ג'ון לונג, מייקל וויליאמס ופניס דמבו - "בד-בויז", קראו להם. "הילדים הרעים" של דיילי, אבא סמכותי לבנים הסוררים. בקיץ 1989 הם הביאו הביתה תואר, וכך גם שנה לאחר מכן (עם וויליאם בדפורד, ודייויד גרינווד כחברים חדשים בכנופיה).

חיוך על הפנים, אגרופים על המגרש

"אף פעם לא הצלחתי להבין איך אדם גדול ונחמד כל כך אימן את הבד בויז", אמר לאחרונה צ'ארלס בארקלי, פרא אדם בפני עצמו. עדויות על איש נינוח ושנון עולות מכל שאר ההספדים אחרי מותו. כך גם אני זוכר אותו בראיונות טלוויזיונים; חייכן, ציני וגלוי לב. באמת קשה להאמין עד כמה האישיות הלבבית שלו שונה מזו, שהובעה כאילוסטרציה על גבי לוח התרגילים לפני המשחק, או בשריטות על גבי עורם של שחקני היריבות אחריו.

צ'אק דיילי ואייזיאה תומאס. זוכרים את הבד בויז? (רויטרס)

הפיסטונס של דיילי הציגו כדורסל הגנתי אינטנסיבי, מכוער, כמעט אלים - אנטי-טזה לכל מה שהיה מקובל עד אז ב-NBA. ליגה שסגנון המשחק בה הוכתב על ידי שחקני התקפה אלגנטים כמו לארי בירד, ברנרד קינג, ג'וליוס אירווינג, דומיניק ווילקינס, רג'י מילר, וג'ורדן הצעיר במזרח, או מג'יק ג'ונסון, ג'יימס וורת'י, קארים עבדול-ג'אבאר, אלכס אינגליש, קלייד דרקסלר, דייל אליס, כריס מאלין ואפילו פרוויס שורט מיודענו במערב.

ספורט אלגנט

הלך הרוח דאז, גרס כי כדורסל הוא שטף התקפי של כוכבים נוצצים ומוכשרים. המשחקים הוכרעו בהתאם למידת הצלחתם להגשים את תשוקתם האדירה לגעת בכדור ולקבור אותו ברשת. פשוט, כמו אצל הגששים - "פוט דה בול אין דה סל". בין אם זה דרך משחק עומד מתואם כמו בבוסטון סלטיקס של קיי.סי. ג'ונס, או במתפרצות ה'שואו טיים' בלוס אנג'לס לייקרס של פאט ריילי, או בגירסה הרדיקלית מכולם - ה'ראן-אנד-(משין) גאן' בדנבר נאגטס של דאג מו.

לארי בירד ומג'יק ג'ונסון - נציגי הדור הישן (AFP)

התקפה...התקפה...התקפה...ומה עם הגנה? בשביל זה יש שחקנים למשימות מיוחדות. משימות מיוחדות, שנשמרו לפועלים קשיי יום, כמעט מקופחים. נהוג היה לאפסן אחד או שניים כאלה בסגל של כל קבוצה. מייקל קופר בלייקרס, גרג קייט בסלטיקס וצ'ארלס אוקלי בשיקגו היו כאלה.

טיפוסים מוזרים, שהיו מוכנים לפנות את הזבל שהתירו חבריהם. ובכן, את הזבל הזה, הפיסטונס זללו בתאווה אין קץ. דיילי הכריח אותם, והאנרגיות שהפיקו ממנו היתה יכולה אולי לפתור את בעיות העולם הזה.

כוח, לפני מוח

הגנה היא מילה גסה - כך גם העיר דטרויט. עם סגל שחקנים בינוני בסטנדרטים של קבוצות הצמרת בליגה, לא היתה לדיילי ברירה. את הקבוצה שלו הוא עיצב על פי מודל חדשני והפוך לזה שהיה מקובל וטבעי בימים ההם. במושגים של תעשיית הרכב ב'מוטאון', הלייקרס והסלטיקס הן פרארי ופורשה בעיצומו של מירוץ, בו תנצח המהירה ביותר. לפתע פרצו הפיסטונס בעקיפה מימין, כרכב שטח חבוט. אחרי שהתנגשו במכוניות הפאר והוציאו אותן מכלל שימוש. המשיכו הלאה לקו הסיום.

דניס רודמן. שחקן הגנה מהזן החדש (AFP)

את עונת 1988-89 פתחו הפיסטונס עם שלושה סקוררים נהדרים בסגל - תומאס ודומארס ולפני כולם אדריאן דנטלי. למרות שהטריו הזה היה כמעט כל מה שעמד לרשותו בהתקפה, דיילי נתן את ברכתו לטרייד ששלח את דנטלי לדאלאס בעיצומה של העונה בתמורה לאגווייר. המאמן היה מוכן לוותר על מלך הסלים שלו, לטובת בריון מאסיבי, שנתן לו אופציה לפוסט-אפ...אם כך אפשר לכנות את מה שהפורוורד הבשרני עשה שם מתחת לסל עם ה-1.96 מ' שלו.

הדיילי ניוז

צעד זה היה ביטוי למהפך המחשבתי של דיילי, שאולי לא היה טקטיקן גדול, אבל ראה את התמונה הגדולה וכפה אותה על הליגה כולה - ליגה, בה משחקים של 230 נקודות בסך הכל, היו דבר של מה בכך. שגרה. ה-18.4 נק' של דנטלי נגרעו, אך במקומם הועמס על המשאית 105 ק"ג של אגרסיות, שמנוצלות לשם שינוי גם לתוצרת התקפית. ליימביר הרי היה תלוי בג'אמפ שלו מחצי מרחק. מאהורן ורודמן היו תלויים ברצונו הטוב של הכדור, יותר מביכולת הקליעה הרעועה שלהם.

וויל ביינום. מיקרווייב של שנות האלפיים (AP)

אבל מעל לכל, הוויתור על דנטלי ביטא את המחויבות של ה'בד בויז' להגנה לפני הכל. תומאס ודומארס לא היו צריכים תרגילים כדי למצוא דרך אל הסל. וספק אם ה'מיקרווייב' (ממש כמו זה המחודש בדטרויט, וויל ביינום) בכלל הבין אותם. את ההתקפה של הפיסטונס בנה דיילי מתוך ההגנה. הוא גילה שגם קבוצות אפורות יכולות להשחיר את אלו הנוצצות. כל שנדרש הוא נכונות לעבודה קשה ופיזית, אגרסיביות במקום אלגנטיות ונכונות להרוס לאחרים, לפני שתבנה בעצמך.

הגנה - אז והיום

עד אז, הקונספט ההגנתי המקובל בליגה נבנה על ענקים גמלונים כמו מארק איטון ביוטה, ג'ק סיקמה במילווקי ומאנוט בול בגולדן סטייט שהמתינו נטועים בצבע עם הידיים למעלה. את הרגליים לא הזיזו. מלוחמי הקומנדו שלו, דרש דיילי לנוע ללא הפסקה, לרוץ, לבעוט, להכות ואם צריך גם לנגוח. הכל כדי לא לספוג סל. הוא ידע בהחטאה וריבאונד בצד אחד, תחנוך אוטוסטרדה בדרך לצד השני מול שחקני היריבות שכאמור לא יודעים, וגם לא רוצים לדעת, איך שומרים. 

פתאום אקדוחנים כמו ג'ורדן, בירד, מג'יק וד"ר ג'יי, שחדירת הגנות על המגרש היתה עבורם קלה מאלו שעל יצועיהם, נעצרו מול חגורת הצניעות המהודקת של הפיסטונס. בסטנדרטים של היום, ממוצע ספיגה של 100.8 נקודות, מעיד על הגנה מחוררת, אולם בימים ההם היה זה ממוצע הספיגה השני בטיבו - אחרי הג'אז, שבניגוד לפיסטונס, ספגו 99.7 נק' באמצעות שמירה על קצב משחק איטי והסתמכות על ה'סט-פלייז' המתוזמנים ומכלי השעון של ג'ון סטוקטון וקארל מאלון.

דיילי ב'דרים טים'. האלים באולימפוס התפזרו (רויטרס)

סטוקטון ומאלון שיחקו עבור דיילי ב'דרים טים' המקורית לאולימפיאדת 1992, וכך גם מג'יק, בירד, דרקסלר, ג'ורדן ובארקלי. תומאס, דומארס, רודמן וליימביר לא היו שם. הוא גם לא נזקק להם - האמריקנים באו לתת שואו בברצלונה. התכנסות האלים  באולימפוס בברצלונה היתה ציון דרך משמעותי בעברו של דיילי, כמו גם באבולוצייה של משחק הכדורסל. וכמו בתאוריית ברירת המינים של דארווין, רק החזקים שרדו. או ליתר דיוק, הסתגלנים. ובראשם השיקגו בולס של הניינטיז.

גדולתו של ג'ורדן נבעה מהסתגלותו המהירה לעולם חדש. קר, מנוכר ואלים. הוא נאלץ להשתנות, התנאים החדשים חייבו אותו לעבוד על צדדים אחרים במשחקו. הוא חדל להיות להטוטן בעל יכולת שהייה יוצאת דופן באוויר, וירד לקרקע, אל הפרקט. אל העבודה הקשה בכל מקום במגרש. בהגנה ובהתקפה. מול הגנות חדשות ונוקשות. כדורסל הוא כבר לא משחק יפה. מלחמה, לא הצגה. הכוחניות היא זו שמכריעה משחקים. לא פעם על חשבון היופי שברירי של הכשרון הטבעי. 

מייקל ג'ורדן. פאר האבולוציה (gettyimages imagebank)

ג'ורדן הבין שהעליונות שלו במשחק של אחד-על-אחד, לא תספיק. כדי לנצח הוא צריך לרתום אותה למשחק הקבוצתי. לטובת חבריו. לא הכל תלוי בו. יש לתת את הדעת גם לשחקנים ששומרים עליו - אחד, שניים, שלושה כאלה.

וכמו הגדול מכולם, כך גם מאלון, סטוקטון ובארקלי ששרדו את שינויי האקלים. וכך גם בראיינט, לברון, דווייט הווארד, או בן וואלאס, שגדלו לתוכו. מי שמחפש את הרגע שבו הכל השתנה, יחפש אותו ב'פאלאס' שבאובורן הילס, בקיץ 1989.

ויש מי שצופה בערגה ומתגעגע...לדן כנר, יצחק שמיר, סמנת'ה פוקס, מודרן טוקינג, ספאד ווב, ההארלם גלובטרוטרס, או הגירסה המעט יותר רצינית של ה-NBA - "הליגה הטובה ביותר בעולם". מכות, בעיטות ואגרופים - בשביל זה היה לנו את צ'אק נוריס נמוך הקומה. ובכן, צ'אק דיילי הראה שיש לזה מקום גם בעולמם של האנשים הגבוהים מהכדורסל. אלו שהסירו את כריות הכתפיים, גם את הכפפות. והלכו להילחם.