כל הדברים הנוראים שעושה לכם הקניון
בעיות קשב וריכוז, תחושת אונס חוּשי, חוסר גבולות וכמובן - מינוס בבנק. הפסיכולוג גיל ונטורה יודע שמאוד נוח בקניון, אבל בכל זאת רוצה להזכיר לכם כמה רע שם
ברירת המחדל הממוזגת
אני לא ממש מאלה שמקשיבים למסרים שהיקום שולח להם, אבל אפילו העיניים האנטי-רוחניות שלי זיהו פה איזושהי סוגיה חוזרת. כל כך הרבה קשקשתי ברובריקה שלי על הורים, וגם על ילדים, אבל את הזירה הגיאוגרפית הזאת הזנחתי. לא עוד. הבה ונבחן את תמהיל החנויות התלת מפלסי והמולטיפונקציונלי (להלן "קניון") באופן ביקורתי.
גילוי נאות: אני והמשפחה שלי הולכים הרבה לקניונים. אי לכך, טור בנוסח "הקניון הוא פויה ותתרחקו ממנו" יוציא אותי די אידיוט. מצד שני, אין לי ממש בעיה לצאת אידיוט מדי פעם (כפי שמזכירים לי בנדיבות ובשפע חלק מידידי הטוקבקיסטים) אם זה מאפשר לי להגיד את האמת שלי. נתחיל.
קצת סטטיסטיקה משפחתית מבית ונטורה: כ-90% מהביקורים שלנו בקניון הם ביקורים של ברירת מחדל, כאשר ברירת מחדל מוגדרת כ"כל מצב שבו אנחנו מרגישים שצריכים לעשות משהו עם הילדים, אבל לא עולה לנו שום אופציה אחרת". ב-70% מהמקרים השיטוט בקניון מסתיים כשהילדים במצב רוח פחות טוב מכפי שהם נכנסו. כמעט בכל המקרים החוויה הקניונית מסתיימת בהוצאה של יותר מצלצלים מכפי שתכננו, כשטווח האקסטרה-בזבוז נע בממוצע בין 70-400 ש"ח (עם טווח טעות של 4%, לא כולל את קולות החיילים). שורה תחתונה של הקשקשת המספרית הזאת: הקניון הוא מטאפורה ענקית לחוסר שליטה. מפקידים את הרציונל ושיקול הדעת בחניה, מזדכים עליו רק כשמגיעים הביתה.
מחד, אני יודע שאחוז נכבד מהורים בישראל מודעים היטב למסקנות הללו. מאידך, עוצמת השאיבה של הקניון רק הולכת ומתחזקת, לכאורה. למה, בעצם?
הקניון: תחליף לבית
על פניו, הקניון היה אמור להחליף את הרחוב הראשי כמוקד של בילוי וקניה. בולשיט. ברמה הלא מודעת הקניון מבקש להחליף את הבית, לא את הרחוב. נתחיל באלמנט הכי טריויאלי – ולמעשה הכי סמוי מן העין – הצורה ההנדסית. הרחוב הראשי הינו בד"כ קו ישר וארוך שהמסר שלו היה – תביט, תקנה, ותלך. תישאר בתנועה. הקניון, בדיוק כמו הבית, הינו מבנה מרכזי סגור – מרובע או מעגלי, שכל הדרכים מובילות אליו, והתנועה העיקרית בו היא תנועה סיבובית.
הקניון, בדיוק כמו הבית, מעודד סטאטיות. כל הצרכים מרוכזים במקום אחד, המאפשר מקסימום נגישות, ומינימום מאמץ מנטלי. ישנו כמובן, הבדלונצ'יק קטנטן ושולי אחד בין הקניון לבין הבית, והוא נוגע לכך שסיפוק הצרכים בקניון, בניגוד חריף לדירת מגוריך, דורש ממך להיפרד מפיסות הנייר המאכלסות את ארנקך, אבל מה לא עושים בשביל קצת שקט.
הרחוב הראשי לא היה שייך לאף אחד. לא היתה לו אג'נדה ויד מכוונת. הבית שלך שייך למישהו (לבנק, כמובן), בדיוק כפי שקומפלקס החנויות הענקי שייך ליזם ולחברת הניהול. אתם רק אורחים לרגע בביתם. הם יגישו לכם תקרובת ותופינים, יציעו לילדיכם לשחק בשלל צעצועים מפתים, ויגישו את החשבון. הכל נוח כל כך, זמין לכף ידך, ואין צורך לחצות אף כביש בדרך ממתחם האופנה אל רצועת המזון המהיר. חשבתם על זה פעם? ברחוב הראשי היו, תודה לאל, לא מעט סכנות ומטרדים: מכוניות בכביש, בורות ומהמורות במדרכות, שיפוצים מדי פעם, נערים בני עוולה השועטים על אופניהם – כל אותם אלמנטים אולי הציקו, אבל שמרו עלינו עירניים יותר, שקולים יותר, מסוממים פחות.
הנוחות הקניונית מסווה עצמה כנוחות ביתית, אבל יש הבדל תהומי בין השניים. הבית עוצב כך שיהיה נוח לחיות. הקניון עוצב כך שיהיה נוח לקנות. ממש, אבל ממש, לא נוח לחיות בקניון, ובעידן שבו כל מילה שנייה בשיח החינוכי קשורה להפרעות קשב, רצוי להוסיף פה מילה-שתיים על הפגזת הגירויים שמנחית עלינו מתחם הצרכנות הקובייתי הזה.
כל חמור כבר מבין שהקניון מציע גודש גירויים קיצוני למטר מרובע, הרבה הרבה מעבר לממוצע הנסבל. מעבר לכך, תנו דעתכם על שתי נקודות למחשבה. ראשית, מכיוון שהמסר השיווקי חייב למצוא את דרכו אל מערכת הקשב של הצרכן הקטן (והגדול), והישרדותו תלויה ביכולת שלו להילחם במסרים שיווקיים אחרים ולנצחם, המתקפה על הצרכן מתבצעת באופן טוטאלי, דרך כל הערוצים החושיים: לא רק נצנוצים ויזואליים וסיסמאות מחרישות אוזניים. חוש הריח וחושי הגוף (מישוש, שיווי משקל והתחושה העמוקה), ובמידה מסוימת גם חוש הטעם, כולם מגויסים למערכה.
לטוטאליות הזאת יש השפעה מיידית וארוכת טווח על המשפחה הישראלית. ברמה המיידית, הקניון שולל ממך את אחת מזכויות היסוד הפיזיולוגיות – הזכות לבהות במציאות ללא מטרה. ברחוב, או בבית, אתה יכול סתם כך לנעוץ עיניים בחלון, בחתיכת שמיים, ולהנות מפיסת מציאות ויזואלית נעדרת אג'נדה. לעומת זאת, בתוך חלל הקנייה המודרני, אין לעיניים ולאוזניים לאן להימלט – זה בא מימין או משמאל, בשלטים המשתלשלים מלמעלה או במסרים המודבקים על הרצפה מלמטה, בקריאות המוכרים מאחורה ובחלונות הראווה של החנויות מקדימה. קריאות הרמקול משלימות את ההשתלטות על החלל שעוטף אותך, ואתה – וילדך – במצוקה בלתי מוסברת לפתע.
אין לאן לברוח
וזה מוביל אותנו, צופים וצופות, להשלכה ארוכת הטווח והמשתלמת מאוד – באופן בלתי מודע, הצרכן, האמא, הפעוט, הסבא – כולם מבינים שהדרך היחידה לעצור את ההפגזה, לקבל קצת שקט, וליהנות מרמה שפויה יחסית של גרויים הינה לנטוש את המרחב הקניוני המשותף ולהימלט אל חנות הבגדים, הצעצועים, כלי הבית, להיכנס אל מתחם בית הקפה, להינפש באולם הקולנוע, או להעלות את הילד על מתקן שמניע אותו למעלה–למטה בשתי דקות ובשני שקלים.
הנה המזימה כולה: הדרך היחידה של המשפחה הישראלית לצאת מהמילכוד החושי הינה לרכוש יחידות שלווה תחומות בזמן. הצורך הזה עולה לרמה יותר ויותר אינטנסיבית עם כל דקה של נדודים בקניון, ואי לכך, בכל דקה שעוברת כושר השיפוט שלך הולך ויורד (וזה של הילד שלך כבר מזמן צנח לריצפה).
מה שמגביר את תחושת האונס החושי הזו הינו הביטול המוחלט של מושג הגבולות בתוך הקניון. היום, בעידן אדלר-רולידר, יודע כל דרדק שהקפדה על גבולות – בכללי משמעת, בתנועה במרחב הביתי ובהתנהגות כלפי חוץ – היא ויטמין חיוני בכל התפתחות פסיכולוגית של ילד. עכשיו בואו נחזור לקומת הכניסה של קניון ה"פאואר-מגה-לב-הסנטר": רעשי ההצגה לילדים פולשים אל חלל ההאזנה של יושבי בית הקפה, שלט תלת מימדי ענקי של דורה נהדף בדלת חנות ההלבשה התחתונה, ריחות דוכן הבקלאווה של פסטיבל המזון האוריינטלי מכסים במעטפת ארומטית את דלפק השירות של הטלפונים הסלולריים, ובנימה פחות ציורית – בכל שנייה מישהו מתנגש בך.
אין משמעות למרחב האישי, אין כבוד לגוף האנושי, אין גבולות. בהיעדר גבולות, גם תחושת השליטה העצמית תלך לעזאזל כאילו שנקלעת לאורגיה גדולה שבה אתה מאבד את עצמך ומרגיש שאתה עושה דברים כמי שכפאו שד. אי לכך לא פלא שתחושת ה"נסחפתי" תוקפת אותנו כאשר אנו מתניעים ויוצאים את חניון הקניון.
ובכל זאת, אי אפשר בלי סיום אופטימי המעוטר בטיפ-טיפה של שמחה לאיד. הקניון עומד למות, רבותי. זה ייקח חמש שנים או עשרים, אבל זה יקרה. ההיסטריה של ההורים מערפלת את עיניהם מלראות את ההיסטריה הגדולה יותר של בעלי הקניונים, שכן המגמה שהתחילו בה בסופו של דבר תכלה אותם – הריכוז של כל הגירויים למיקסום של תועלת אישית מתבצע בצורה טובה, חופשית ונוחה יותר ע"י האינטרנט. התאווה האנושית לשוטט במרחבים החופשיים (והלא וירטואליים) של הרחוב הפתוח, חצר המשחקים ו/או שפת הים תיוותר כשהיתה, והקניון לא יכול וכנראה גם לא יוכל, לספק אותה.
אני לא ממש אזיל דמעה כשזה יקרה.
גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
