אמא יקרה לי

שקר גדול עומד בבסיס ההצלחה של פורמט "אמא מחליפה": הורות, כפי שלימדוני ילדי, אינה דרמה אלא אפוס המורכב ממליוני פרטים קטנים ומעצבנים – ומהיכולת לראות את המכלול כשאת טובעת בהם, וגם לחייך. הדרמה נוצרת מתוך פנטזיה כלל-אנושית על חיים אחרים ומשפחות אחרות ומתוך הצורך העצום של בני אדם להמשיך ולהציץ לחייהם של אחרים כדי לבדוק אם הם-עצמם "בסדר". מכאן ואילך, הצלחות או כשלונות בסדרה הזאת תלויים בליהוק בלבד – וזה של פתיחת העונה השלישית בערוץ 2 היה ממזרי וחכם במיוחד.

דינה ברדה לא אוהבת הומואים, אפרו-אמריקנים, דתיים ו"אנשים עם סטיה מינית" שיכולים, מצידה, ללכת לפסיכולוג (אבל לא מוזמנים לחדר האוכל של הקיבוץ שלה). איאן ודניאל הם הומואים נשואים, דתיים, רפורמיים, משכילים ועצמאיים –והורים מאמצים מסורים של שלושה ילדים אפרו-אמריקנים, כולם חובשי כיפות, כולל תמר בת השנתיים ("זה כפיה!" מזדעקת דינה). מי ששלח את דינה לניו ג'רזי, לביתם של איאן ודניאל, יכול לצחקק עכשיו בסיפוק, כי אם בעונות הקודמות עסקנו בסטראוטיפים בלתי נסבלים על מהות האימהות (ספונג'ה, שניצלים, כביסות ועוגה לשבת), הגיע הזמן לשבור, ובגדול.

אף טלויזיה מסחרית בעולם המערבי לא היתה מרשה לעצמה לשדר את רגעי הגזענות וההומופוביה המביכים (שהפכו לפיסות טלוויזיה מצוינות) של דינה. כיוון שעדיין לא גילינו את הפוליטיקלי-קורקט בפריים טיים, זכינו: הנה, דינה לא מוכנה תחילה להישאר בבית בניו ג'רזי, על אף שהוא מתוחזק יפה, כאילו באמת היתה שם אשה. וזה נורא לא בסדר שאין, ובעצם אסור להומואים להיות משפחה, ואסור לבנות לחבוש כיפה, ואסור להתפלל כמו רפורמים, ומה יחשבו בקיבוץ על איאן שנשלח לשם על תקן של אמא ועלול לטמא את נשמות ילדיה הביולוגיים של דינה.

איאן, דניאל והילדים. לא עוד ספונג'ה ושניצל (צילום: אלדד רפאלי)

עם כל אלה ואחרים היא צריכה להתמודד, וגם עם אישיותו הנלבבת של דניאל, אב-במשרה-מלאה, שרק רוצה לחבק אותה. אבל היא מתקשה לקבל את פתיחותו, בחירותיו וחייו. היא לא יכולה לראות לרגע את אומץ ליבו ונדיבותו. אולי בפרק הבא תצליח.

באותה עת, מתברר שאיאן מתקבל קצת יותר יפה בקיבוץ: שלמה-של-דינה פחות הומופוב ולא ממש מאוים מנוכחותו של עורך דין שיודע לסרוג כיפות ולומד להאכיל עגלים ברפת. הנה, אפשר אפילו לצאת איתו לבילוי משותף על האופנוע, ולחבק אותו. זה לא מדבק, יודע שלמה.

תכירי, זו המציאות

בתוך הדרמה הזאת, שהיא שיעור מאלף בסובלנות למי שזקוק לו, נשברו כמה וכמה סטראוטיפים ובעיקר זה של המשפחה הראויה להיות כוכבת ב"מחליפה" – אבא, אמא, 2.8 ילדים, כלב ובית בכפר – בגלל הליהוק הקיצוני והחכם. לכל דינה שכזאת מגיעה לפחות פגישה אחת עם מציאות החיים במאה ה–21, שבה יעברו מוסדות הנישואין והמשפחה טרנספורמציה גורפת.

סטריאוטיפ השניצל והספונג'ה בכלל לא הגיע למסך, בשל הדרמה הגדולה של דינה, וגם את זה צריך לזקוף לזכותם של יוצרי התוכנית. לאיאן ודניאל, שוודאי כבר פגשו דינות בעברם הנפרד והמשותף, מגיע אות של כבוד על הנכונות להכיל את חרדותיה ותיעובה ושנאתה ולהוביל אותה משם אל מקום טוב יותר.

כשהפרק מסתיים (המשך בשבוע הבא, אז ודאי נראה את דינה מתמודדת עם היום-יום הלא פשוט בניו ג'רזי), אי אפשר שלא לחשוב כיצד היו נראים חייהם של איאן ודניאל בישראל. ראשית, השלטונות לא היו מרשים להם להיות הורים מאמצים לתינוקות. שנית, ספק גדול אם היו יכולים לחיות חיי דת עשירים ושלמים כמו שיצרו

לעצמם בקהילתם. קשה להיות יהודי, קשה להיות הומו יהודי – והכי קשה לחיות כך דווקא בישראל. שלישית, היה עליהם להתמודד עם קהילות שטרם למדו לדבר בשפה של קבלת האחר, אפילו מתוך נימוס גרידא.

כשאחד הקיבוצניקים שואל את איאן איך זה שיש להם ילדים קרמבו, התכווצתי בבושה: זה היה קשה יותר אפילו מן השאלות על "מי אצלכם הגבר ומי האישה". איאן ענה בחן ובצחוק גדול. ספק לו יכול היה להמשיך ולצחוק כך אילו נאלץ לחיות כאן כל ימיו.

מינויו של דורון צברי לבמאי הראשי של העונה הזאת מבטיח ל"אמא מחליפה" חיים חדשים ומענייינים הרבה יותר מהפיהוק המתמשך של שתי העונות הקודמות. אם נזכה לעוד משפחות לא-ממוצעות על המסך במקום לקלוז-אפים על מגב הספונג'ה, ייעשה בתוכנית הזאת שירות חברתי חשוב באריזה של ריאליטי נמוך-מצח.