רוצי, את כמו אשת לוט, ואל תביטי לאחור!
בתוך הריק המחשבות עליו זוחלות כמו ארס, טהור ומזוכך, באות ומטרידות. ואני מגרשת אותן, גירוש שדים כזה. מרחיקה מעליי את הקסם שנעשה לאפר ואבק, נושאת לחש, ממלמלת תפילה: לדעת לקבל את השינויים בחיי, לזכור שיש להם סיבה טובה
"אסור לך לחשוב כשאת כל כך עייפה", אביתר יודע על מה הוא שר. לי, ליתר דיוק, אני חושבת שאסור לחשוב בכלל. עדיף בלי, בלי לתהות,. אני נעה על חוט דק, דקיק, מחזיק-לא מחזיק; "היי, לא ליפול!" לא נופלת. אפילו יש מי שיחזיק לי את היד.
בתוך הריק הן זוחלות להן כמו ארס לשמו, טהור ומזוכך, באות ומטרידות. מחשבה מחשבה, ואני מגרשת אותן. גירוש שדים כזה. מרחיקה מעליי את הקסם שנעשה לאפר ואבק, נושאת לחש, מלמול של תפילה: לדעת לקבל את השינויים בחיי, לזכור שיש להם סיבה טובה.
'אם תתרפקי - תתפרקי', אני משחקת במילים
תל אביב, למשל, הפכה לעיר רפאים, נושבת בה בשבילי רוח מלנכולית, עזובה. שדים בכל פינת רחוב שזכורה לי בה נשיקה. מצמידה רגשות לרחובות, כמה הזוי מצידי. הרי כבר יש להם שמות, הם לא צריכים אותי. יש להם שמות וסיפורים, ומקום משלהם. מקומות שלמים שלא אדרוך רגליי בהם עוד? שלא אשב בהם לשתות? מקום אחד שבו התאהבתי בו, מקום אחד אהוב, שלא אוכל לשתות בו שוב. לעזאזל, עד ה"אמריקנו"! על הפרידה כבר שילמתי הון במטבעות שקופות. אני עוצרת במחיר האמריקנו. ההיגיון מתעקש להפיח בי חיים, כמה לא הגיוני לי. כמה מציאותי. 'אם תתרפקי - תתפרקי', אני משחקת במילים. לפעמים היגיון זה כל מה שחשוב. 'וזוכרת, איך שרצית לשכוח הכל?'.
ואז פתאום מגישים לך על שולחן נניח, סביצ'ה סלומון.
"לאאאאא לא נופלת!". שום שיר. שום פיסת לוח זמנים של רכבות שנמצאה מקופלת לעייפה בכיס, ושום מנה בשום מסעדה. גם לא צדפות. גם לא סלמון. בפער הזה, בחלל, הכל אורב לי. שנייה של חוסר עשייה, שנייה של בהייה, שנייה - ואני מנוצחת במלחמה הזו "שלי עם עצמי". אני תוהה אם הצלחתי לשכלל את אמנות ההדחקה שלי. שחר של עידן חדש ממש. האם אני רק מאכילה את המפלצת, והיא תגדל בתוכי? תתעצם ותתפרק בבת אחת, תתפוצץ? אמצא אותה מאכלת כל פיסה בבשר? ובכל זאת, לחשוב על האלטרנטיבות? שלא אעז, לאאאאא הנה זה שוב, לא לחשוב. לא ליפול. נראה שאין לי באמת ברירה אחרת. אל לי להביט לאחור.
קדימה עכשיו, הפנים צריכות להיות הפוך, תרימי ראש!
אני מרגישה כמו אשת לוט. ברגע שמתירה את הרסן, נכנעת לפיתוי ומסובבת את הראש - נעשית גוש אבן מלוח. מלוח מאוד. הכל מחוק, כמו קופאת במקום. לגמרי סטופ. מבקשת להחליט ביני לביני לעצור את המסע האבסורדי. "רוצי, ללי, רוצי", קדימה עכשיו, הפנים צריכות להיות הפוך, תרימי ראש!
את עלולה לטבוע בדמעות של עצמך (ציור: דין לנר)
אז את מתקדמת, על חבל דק, בין הטיפות. מתחת יש נהר ותהום. "אם תפלי את עלולה עוד לטבוע", מאיים קול פנימי, "בדמעות של עצמך, שלא יהיה לך ספק". מלחמה שלי בעצמי. שלי שמה לעצמי רגליים, ועצמי נאבקת. שתינו פה. בבוץ?
אני רבה עם עצמי בעיקשות. במלחמה הזו אני אצא מנצחת בין כה וכה, השאלה היא רק איזה חלק בי ייצא מובס, או אולי - כמה חבולה אהיה בסוף בעצם? ובינתיים אני שואלת כמה הוא מתרחק ממני, הסוף הזה. לא מעזה לשאול כמה באמת אני רוצה להרחיק אותו – את מר אקס, או את הסוף הזה - ממני. לפעמים לא ברור לי את מי מהם אני רוצה קרוב יותר.
אבל אני מתקדמת. אני בכיוון הנכון, וזה לא אמור להיות אחורנית, מסתבר. כמעט שאפשר היה לנחש. אפשר, אלמלא הייתי עוסקת בניחושים מסוג אחר. באותם "למה, ואיך וכמה". כמה שזה לא עוזר, התעסקות מיותרת. רק את "הלאן" שכחתי. הכל נמוג עכשיו, נעשה לא רלוונטי, זה מחלחל בי, מרקיב את המפלצת. אין במחשבות האלה טעם, ואילו היה להן, היה זה טעם מר, אני מנסה להסביר לעצמי.
ואז שלי אומרת ששוקולד מריר זה דווקא הכי הכי.
צלקות זה דבר מכוער, גם אם הן בלב
נגיד, דווקא הכי רומנטי, הכי נוסטלגי. זו התעסקות מלאת ריגוש, אמר לי פרוד אחר בעצמו, וקסום. קסום, אני יודעת. זה קסם שחור, אשליה שכזו, תחושת עונג מזויפת. זה חופר בי, מחילות מחילות. טיפשה, ממתי חופרים בפצע? לא מחטטים בפצע, זה כלל ראשון שיודעת על בשרה כל נערה מתבגרת עם עור קצת שומני. לתת לו להגליד, להחלים. צלקות זה דבר מכוער, גם אם הן בלב, אל לי לחשוב שלא רואים אותן. זה הכל בחיוך. במבט בעיניים, זה הרי ברור. אז היו נשיקות. אז היו.
מה שהיה. החיים זזים לי מול העיניים, ושוב בא לו חורף, בדיוק מושלם להזכיר לי ששינוי זה יותר מברירת מחדל. הפעם, אם בטעות, שלא לומר בכוונה תחילה, יתהפך לי הכיוון במסע, זה יהיה צעד אחורה שניים קדימה. אם אני רוקדת לבד, אז לפחות שיהיה בתנועה הנכונה, סקובידו זה לשניים ממילא.
בי נשבעת להיכנס לחורף הזה לפחות כמו שנכנסתי אליו בחורף שעבר. מצועפת, מצונפת ומלאת שמחה. שמחה של התכנסות וצעיפים, שמחה של פוך ואדי קפה, וטיפות של גשם. שמחה של רוח, שמחה של משהו שמתחדש. ריח אחר. שמחה של תפוזים ומרק ירקות מהביל. שמחה, שגם אם לא ביחד, אין לי צל של ספק שאני כל כך לא לבד. אפילו ניכר שטוב לי עכשיו, שחזרה לי האהבה לחיים ובכלל, גם אליו, כמה מוזר, להיוולד מחדש.
ובנימה זו, תודה לכל מי שאיתי, מחזיק לי את היד. חורף חם.
- כתבות, מאמרים וטורים אישיים על התמודדות עם פרידה.
