היא היתה לגמרי שלי, כולה שלי, ואני הרסתי את זה

אף פעם לא הצלחתי להסביר לא לה ולא לי מה בעצם השתבש. באותה תקופה פשוט הרגשתי שאני צריך להיות קצת לבד, ובמקום להגיד את זה לה בפנים פשוט לאט לאט נסגרתי והתרחקתי ממנה ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה

ג'ון אידףפורסם: 23.11.09 , 14:54

היא אמרה לי שהיא "היתה כולה שלי", אבל אני הצלחתי לדפוק את זה. אני יכול להגיד בפה מלא שמעולם לא היה לי קשר כמו שהיה לי איתה. מעולם לא הייתי פתוח יותר עם מישהי אפילו שהיו לי קשרים ארוכים יותר. הכל היה כל כך טוב ויפה, שבאמת העולם נראה אחרת לגמרי, הצבעים היו חדים יותר והכל היה שמח יותר. אבל אני הצלחתי להרוס גם את זה. במקום לדבר ולהגיד את כל מה שבלב פשוט נסגרתי יום אחד, ומשם הדרך היתה לכיוון אחד, למטה.

הכרנו בראש השנה האזרחית ונפרדנו בראש השנה היהודית. אנחנו לומדים ביחד ולכן מתראים מידי יום. זה מצב כל כך קשה, בעיקר בגלל ששנינו אוהבים זה את זה כל כך עד שאנחנו לא מצליחים להתנתק. מן הסתם אם לא היינו מתראים כל יום הקשר היה פשוט מתנתק ולא היינו מתראים במשך הרבה זמן, מצב שהיה הופך את הדברים לקלים יותר. אבל האמת היא שטוב לי לראות אותה, לדעת שהיא עדיין בחיים שלי. אין בחורה שרציתי, אהבתי ודאגתי לה יותר ממנה.

לפני כמה ימים יצאנו ליום הולדת של ידידה משותפת, וכשנפגשנו שם הבנתי שאין מה לעשות, עשיתי טעות ואני רוצה להיות איתה עוד. נפגשנו לפנות בוקר באמצע שדרה בתל אביב וישבנו ודיברנו. היא אמרה שהיא ידעה שזה יקרה, ברגע שיהיה חורף ויהיה קצת לבד ועצוב אני ארצה לחזור אבל שזה לא עובד ככה, היא כבר פיתחה מחסומים נפשיים אלי והדברים לא יהיו אותו דבר.

היו לה תוכניות לעתיד איתי (האמת שגם לי היו, אבל לזה היא כבר לא האמינה). היא אמרה לי שזה לא נראה לה הגיוני שויתרתי עלינו כל כך מהר, במקום לעבוד על הבעיה ולנסות לפתור אותה. אף פעם לא הצלחתי להסביר לא לה ולא לי מה בעצם השתבש. באותה תקופה פשוט הרגשתי שאני צריך להיות קצת לבד, ובמקום להגיד את זה בפנים פשוט לאט לאט נסגרתי והתרחקתי ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה.

מנסה להזכיר לעצמי שאני זה שהתנהג בצורה מגעילה

איך בן אדם נסגר כל כך מהר לאדם שהוא היה איתו הכי פתוח אי פעם? הרי כל מילה שעברה לי בראש הייתי אומר לה, והיא כבר הכירה אותי כל כך טוב שרוב הזמן לא באמת הייתי אפילו צריך להגיד משהו. אבל בכל זאת משהו קרה שם, ואני כל הזמן מנסה להזכיר לעצמי שאני זה שהתנהג בצורה כל כך מגעילה והיתה לזה איזושהי סיבה, אבל אני כבר לא מצליח לזכור מה היא היתה. אני לא חושב שהיא צודקת שאני רוצה לחזור רק בגלל געגועים ורק בגלל שתכף חורף ועצוב לי.

אני לא יכול להבטיח שלא אעשה יותר טעויות ושהכל יהיה מושלם בעתיד. אני עוד אעשה טעויות, אבל כנראה גם את. אנחנו עוד נריב ונצעק ונעלב ונתעצבן. אבל אנחנו גם נאהב ונתחבק ונשכב ונשמח ביחד. החיים הם הפכפכים ואי אפשר לדעת מה יקרה בהם. אולי עדיף אפילו לא לנסות לחשוב ולדמיין מה יהיה בעתיד, משום שהמציאות לעולם לא תהיה דומה למה שדמיינו בראש.

אני באמת מפחד שאם נחזור ושוב ניפרד לא נוכל לעמוד בזה יותר. כי אחרי הכל, אנחנו נמשיך להתראות יום אחרי יום במשך לפחות עוד שנה וחצי. אבל במצב כמו היום, עולה בי השאלה אם בכלל כדאי לחשוב על זה, או פשוט לנסות ולחיות את החיים. הרי לא יכולה להיות שמחה ללא עצב, לא הכל יכול להיות ורוד.

אבל כשהתחבקנו בסוף אותו ערב בשדרה, אני חייב להגיד שהעולם באמת נעלם. לרגע אחד, באמת האמנתי שהכל טוב ויפה, אבל המציאות טפחה על פני כבר שעות לאחר מכן, כשהתעוררתי בבוקר והבנתי שאת באמת לא רוצה לחזור אלי.

אני מבין אותך, אני מבין גם אותי, אבל קצת קשה לי כרגע להבין איך אפשר להמשיך ככה.