בתפקיד הראשי: הסכסוך האזורי

המחול המקומי ממעט לעסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני, והמעט שכן נוגע רק בשוליו. "שקט", עבודה שיזם ארקדי זיידס, מביאה סופסוף אמירה משמעותית ובועטת על החיים בסיר לחץ

גולגולות החייזרים של אמן הגרפיטי Klone, שמביטות על העוברים ושבים מכל קיר פנוי חלקית בתל אביב, מתנוססות גם על חומת ההפרדה שעיצב להפקה בימתית חדשה, שיזם הרקדן והכוריאוגרף ארקדי זיידס. "שקט", עבודה שצמחה מתוך השבר ההולך ומעמיק בין המגזר הערבי לבין המגזר היהודי בתוך שטחי ישראל, מתרחשת במרחב דמוי-אורבני, זנוח ומוכה עזובה. הנוף, נטול חמלה, המתח והניכור מנקרים במוחן של ארבע הדמויות כמו דימויי הברווזים שעל גדר התיל, מעוררים מחשבה על ברווזים במטווח.

הפרומו ל"שקט". למרות הפסימיות, יש מקום לתקווה

מתוך מצב החירום שבו לכודים ישראלים ופלסטינים, מצב מתמיד של הלם ואי-אמון שלכאורה אינו מאפשר שינוי, מבקשת העבודה לייצר תקשורת ומשתמשת בבמה כמרחב לתגובה בלתי מרוסנת שחושפת ללא פחד את רגשות שני הצדדים. זו לא עבודה שעניינה דו קיום, במובן זה יש בתכניה יותר פסימיות מאופטימיות. אבל כשעל הבמה עומדים פלסטינים וישראלים, שגרים כולם בגבולות מדינה אחת ומצליחים להביא אל אותו המרחב את עצמם, בתחילה בתוקפנות, אך בד בבד עם הבלבול והכמיהה גם תוך בנייה של קשב - נדמה שיש עדיין מקום לתקווה.

"רצינו לבנות עבודה אוניברסלית, לא אקזוטיקה מזרח תיכונית", אומרת יואנה לסניירובסקה, מנהלת מרכז המחול בפוזנאן שבפולין ושותפה בפרויקט. "למעשה, אפשר לשלוף את הנושא מהמקום הספציפי שבו הוא נוצר ועדיין תהיה לו אמירה בהירה. השתמשנו בקונפליקט הישראלי-פלסטיני כדי לומר משהו רחב יותר על הטבע האנושי".

רק הצעקה משחררת

בניגוד לתיאטרון ולקולנוע הישראלי, הסכסוך האזורי בא לידי ביטוי בתחום המחול רק בשולי השוליים או בעקיפין, בדרך כלל. "שקט", במובן זה, היא עבודה חסרת תקדים. יוצאת דופן היא גם הבחירה שלא לייפות, לנגח בקהל את הזרות, חוסר האונים, הגעגוע לרכות ולחמלה.

מתוך "שקט". כמו ברווזים במטווח (צילומים: גדי דגון)

זה מתחיל עם שלוש דמויות שכובות על הרצפה, חיות מתות, מוכרעות ארצה. ביניהן נעה דמות בתנועה אובססיבית של זרועות שנשלפות מהגוף, מחפשות את הדרך, כמו היו ידיו של עיוור שמשמשות לו עיניים והגנה. הוא נע בין השוכבים כשברקע מלווה אותו רחש גלים נשברים שוב ושוב במעגל אינסופי, כמו התנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, כמו ה"מצב" המעגלי שאינו בא על פתרונו. הוא מנסה להתקדם אבל דורך במקום ונזרק לאחור וחוזר חלילה כמו פזמון תנועתי.

התנועה קפוצה, עצבנית, אלימה, עד שמגיעה הצעקה המשחררת. זה מחול של ייאוש שבו אין כמעט מגע וזה שקיים הוא כוחני ומתנגד. נקודות המפגש בין גוף לגוף מוציא משליטה, אבל גם הבדידות מטריפה את הדעת במקום הזה שבו רק הצעקה משחררת. אחד מול אחד הופך מאיים, נרתע, מתבצר. השיח התנועתי מדמה דיאלוג שמזכיר קרב מגע ללא מגע.

גם בדואט יפהפה שבין הג'ודוקה מוחמד מוגראבי לבין הרקדן אופיר יודולביץ', הגוף נעול וכפוף, אינו מאפשר גישה. מוגראבי "מדבר" בתנועות מתוך שפת הג'ודו. יודולביץ' במילים מתוך שפת הקפוארה. מה שמחבר ביניהם, לפחות ברמה הראשונית, הם הבמה והכעס. נוגע-לא-נוגע, זהו אולי הסטייטמנט המרכזי, הבהיר והמייאש של העבודה הזו, שבה כל ניסיון לפרוץ את הגבול נהדף וסופה מוביל לשיגעון, לאיבוד זהות.

קרב מגע ללא מגע

"זו הפעם הראשונה שישראלי יהודי מציע לי לא רק לעבוד איתו, אלא להתחבר אליו, כך שמבחינתי זה היה תהליך מציאת שפה משותפת", אומר השחקן רביע חורי. "רוב היהודים שחיים פה לא מדברים ערבית. יותר מזה, אופיר ואני, שנינו נולדנו בחיפה שהיא לכאורה עיר של שלום ועיר מעורבת, אבל הוא לא ידע דבר על האזור הערבי שבו אני חי. ניסינו למצוא דרך לתקשר ולהבין אחד את השני, וזה לא היה פשוט".

הקושי נבע גם מתזמון העבודה, שנולדה זמן קצר אחרי המלחמה בעזה. "החשדנות ההדדית, הפחדים והכעס היו טריים", אומר חורי. "זה הציף גם כעסים שהיו שם מקודם". בתוך העבודה, רביע הוא הדמות המפוכחת, זו שמביטה על מלחמתו של הצעיר הפלסטיני שרוצה לפרוץ את הגבולות בחיוך של עצב. "עשיתי את זה קודם ונכשלתי, אז עכשיו נשאר לי לצחוק על זה", הוא אומר. "אני לא יודע אם הכיבוש ימשיך או לא, אבל אני כן רוצה הזדמנות, כן רוצה למצוא דרכים לבטא את הרגשות שלי בלי השפעות מבחוץ".

אל הוואקום הזה, השקט שמאפשר ליצור מבפנים, כיוון זיידס בעבודה שהיא ללא ספק מהמורכבות והמרתקות שיצר עד כה. "ההחלטה לעשות את העבודה התחילה אחרי שחזרתי מלונדון", הוא מספר. "זה היה זמן קצר אחרי המלחמה ולונדון היתה מלאה בדימויים שקשורים בה ואז נחתתי בתל אביב ופה, נדמה שכלום לא קרה. הרגשתי שאני חייב להגיב.

"מההתחלה רציתי לעשות עבודה לגברים בלבד. עשיתי אודישנים לרקדנים יהודים ותוך כדי הבנתי שאני מנסה לומר משהו על מצב שיש בו שניים, בלי הצד השני. שיניתי את הקונספט ויצאתי לחיפוש אחרי רקדנים ערבים. מהר מאד הבנתי שאין. שוב שיניתי את הקונספט. החלטתי לעבוד עם מי שירצה וזה לא היה ברור שירצו. אני אמן נתמך על ידי הממשל הישראלי והשאלה הזו כל הזמן עולה".

אי רציונליות שנובעת מתגובות אמוציונליות

התהליך, לדבריו, היה גלי. מצב הרוח בסטודיו נע מטה ומעלה והריבים, הטחת אגרופים ברצפה וצעקות לקירות, הכל נכנס לתוך היצירה. "המצב גורם לאנשים להגיב בחוסר רציונליות וזה הביא לכך שרצינו לחשוף גם בעבודה אי רציונליות שנובעת מתגובות אמוציונליות", אומר זיידס.

תנועה משותפת

זו לא עבודה שנולדה לכוריאוגרפיה מובנית. במידה מסוימת, זיידס ערך מתוך מה שביעבע בסטודיו טקסט תנועתי הומוגני שבו חלקם של כל העושים במלאכה שווה. "הכל נבנה מתנועות שלקוחות מהשפה שלהם", אומר זיידס. "התפקיד שלי היה לחשוף את מה שקיים, להגדיל את התנועה ולמקם אותה. אבל מעבר לכך אין כאן עבודה מיופייפת אלא תנועה טבעית".

חלק גדול מהעבודה נוצר בפוזנאן, שהפך בשנים האחרונות למרכז משמעותי ליצירה עכשווית במחול הפולני. הקרקע המרוחקת והניטרלית של פולין אפשרה לארבעה להתרכז בעבודה, לצלול לעומקים רגשיים ולהתעמת. "זו הפעם הראשונה שאני רוקד", אומר מוחמד מוגראבי. "שאלתי את עצמי אלף פעמים 'מה אני עושה פה? מה, אני ילדה?' כל הזמן הייתי מודאג. לא ידעתי אם זה בסדר או לא בסדר". הפעם הראשונה שבה אביו הגיע לצפות בהופעה היתה מה שחיזק אותו. "הוא התיישב מולי, נתן לי סטירה ואמר: 'פזאתו, עשיתם את זה'. עכשיו אני חושב שזה מאפשר לי לפתוח עולם חדש גם במגזר שלי".

האם הקשר רלוונטי גם מחוץ לבמה?

גם בשביל רביע חורי, שמגיע מתיאטרון, עולם המחול היה זר. "אני משתמש בתנועה בתיאטרון אבל רק בעבודה הזו, עם ארקדי, התברר לי שזו שפה שרחוקה ממני", הוא אומר. "בתיאטרון אתה פשוט מדבר, במחול אתה יכול לעשות אימפרוביזציה של שעה כדי לומר משפט אחד. גם מבחינה תנועתית זה היה קשה. אני לא רגיל לאינטנסיביות הזו. עבדנו חצי שנה ובחודשים הראשונים היו רק פציעות, אבל בדיעבד זה היה מרתק. זה העשיר אותי".

העבודה המשותפת, לדבריו, אפשרה לו גם להתמודד עם שדים. "ישראלים מדברים על לעשות אמנות, אבל לנו, הערבים שחיים פה, אין את הזמן לשאול את

עצמנו איך אנחנו מרגישים או להביע רגשות", הוא מסביר. "אנחנו עסוקים בלשרוד בארץ הזו. מוחמד נלחם למצוא דירה ביפו כי מחירי הדירות מיועדים ליהודים. אנחנו, בצפון, במירוץ אחרי פרנסה.

"אז כן, זה נכון, שיצרנו פה קשרים של חברות אמיתית אבל מחוץ לבמה, האפשרויות של אופיר וארקדי פתוחות יותר משלי ושל מוחמד. ישראלים, באופן כללי, לא יודעים עלינו יותר מדי ולא רוצים לגעת. זה לא רק החומוס והפלאפל שהפכו לישראליים. השאלה היא האם אנחנו יכולים להצליח לחיות ביחד ולתקשר גם מחוץ לבמה".