עובדי מוליתן: סימכו על עצמכם, לא על ההסתדרות
כשישקע האבק על פרשת מוליתן יגלו העובדים שהם לא ניצחו כלל וכי הידיד הטוב שלהם, הסתדרות העובדים, גורם להם יותר נזק. ההסתדרות מנציחה את תלותם של העובדים בחסדיה ומותירה אותם חשופים להשפעות של תהליכים שלא הם יצרו. הגיע הזמן שהעובדים ייקחו את היוזמה לידיהם
חייבים לפוצץ, ומייד, עוד בועת פוליטיקלי קורקט פסאודו-חברתית, שהולכת ומתנפחת לנגד עינינו: הפסיקו את חגיגות החזרה לעבודה של מפעל מוליתן, כי המשבר הבא כבר כתוב על הקיר, והאשמים המרכזיים בו יהיו בדיוק אותם השחקנים, רק שבהיפוך תפקידים.
אז נגלה שה"מושיעה" הגדולה בתסריט הנוכחי (ההסתדרות), היא דווקא המתעללת הגדולה ביותר של המערכה כולה. והקורבנות? אלה עדיין יהיו העובדים, אלא שאז לא יהיה להם את מי להאשים, פרט לעצמם. כמאמר הביטוי: רימית אותי פעם אחת – התבייש לך. רימית אותי פעם שנייה – אתבייש בעצמי.
למי תודה למי ברכה? להסתדרות?
ההסתדרות סופקת כפיים בשביעות-רצון עצמית ובהתרגשות. הנה היא חוזרת למרכז הזירה. הנה ימי תהילתה שוב לפניה, ולא רק מאחוריה. על רקע ממשלה חלשה וחסרת-כיוון, לא מאוד קשה להצליח בכך. ועדיין, יש לכבד את ההצלחה. מנהלי שיווק – ראו וקדשו, כי מה יש לנו פה אם לא מיתוג-מחדש. לפי הספר.
הפעילים אצים, העסקנים רצים, הבכירים בוחשים – מאבק לצד החלשים פה, מתן הלוואה למשקיע במוליתן שם - ממש החזרת עטרה ליושנה. ההסתדרות כנציגת "העם".
ואכן, אין כמו איזה משבר כלכלי טוב (המלווה במיתון ממש עמוק), כדי להרחיק אותנו מזיכרון הזיקה העקבית והמאוד לא "עממית" בין ההסתדרות לבין הוועדים החזקים בלבד: חברת החשמל, בזק, הנמֵלים, הבנקים. מזיכרון היד התמידית על השאלטר ומהמילים הנרדפות: פרוטקציה למקורבים, מינויים לקויים, מכרזים מכורים, חוסר כישרון, חוסר יעילות, יושן מחשבה.
איננו מקלים ראש במאמציהם הכנים ובטוהר כוונותיהם של פעילי השטח של ההסתדרות, אולי אף של הבכירים בה, ברמת הפרט. ואולם, ברמת הכלל, אלה כאלה שבויים בפרדיגמות שהמציאות ניתצה זה מכבר. בחינה לא-משוחדת שלהן מעלה את שלושת הכשלים המרכזיים של ההסתדרות בפרשת מוליתן והמשבר הכלכלי כולו.
הכשל הראשון - נלחמים את המלחמות של האתמול: דווקא אחריות לאומית, שההסתדרות מתיימרת להתהדר בה, מחייבת לקרוא את הכתובת על הקיר, לא נעימה ככל שתהיה. הלא כל הקונספציה של "יצירת מקומות עבודה בפריפריה" קרסה זה מכבר. לאחר כישלון של עשרות שנים הגיעה העת להכיר בכך שלא חייבים מפעלים בפריפריה. במקום זאת, חייבים רכבת מהירה מאוד למרכז.
כתובת נוספת על הקיר: הנשמה מלאכותית למפעלים כושלים בפריפריה (לאו דווקא מוליתן). הנשמה מלאכותית אמורה להיות פעולה קצרת-טווח, שלאחריה האורגניזם שב לנשום עצמאית. אחרת, אין לו יותר חיים משלו, בטח לא עצמאיים, ובטח לא איכותיים.
רק קוצר ראייה כרוני, משולב בפחדנות ציבורית, בפופוליזם זול ובחוסר יכולת לקבל החלטות לטיפול שורש בבעיות, הביא את ממשלות ישראל לדורותיהן, להזרים לפריפריה "כסף טוב אחרי כסף רע". וההסתדרות היתה שם עמן לאורך כל הדרך. ידה במעל לפחות באותה מידה.
כתובת נוספת על הקיר, לגבי ענף הטקסטיל בכלל, ומוליתן בפרט, היא עצובה במיוחד, אך מציאותית לא פחות. עד כמה יוכל מפעל טקסטיל, ראוי ככל שיהיה, להתחרות לאורך זמן בעלויות הייצור הנמוכות במזרח הרחוק, או אפילו הקרוב (ירדן)?
הרי נדידת ענף הטקסטיל מהארצות המפותחות לשווקים המתעוררים ולעולם השלישי היא עובדה רבת שנים - וזאת ללא כל קשר לנעשה בארץ. למה להתעקש על מלחמה אבודה מראש? ונניח שיש עתיד להיי-טק טקסטילי בארץ, כפי שנאמר על תפרון (הגם שדווקא ההיי-טק הישראלי מוּטֶה-האקזיט מבהיר כי העובדה שטכנולוגיה מתקדמת פותחה כאן - אינה מחייבת שגם יישומה יתבצע כאן). האם מוליתן היא היי-טקית באותה מידה?
הכשל השני - מיהו הלקוח באמת - העובד, או שמא ההסתדרות עצמה? נבקש להציע, שאם לא היו מפעלים קורסים בפריפריה – ההסתדרות היתה צריכה להמציא אותם. המיתון הקשה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לה. שהרי זה שנים לא היתה כה רלוונטית לשיח הכלכלי, התעסוקתי, הפוליטי והחברתי לרוחב כל שכבות האוכלוסיה. ואכן, בעולם ההולך ונהיה צעיר, ההולך ומתמקצע, זמנה של ההסתדרות עלול להיות שאול.
הכשל השלישי - המושיע הוא המתעלל: האם האיצטלה המוסרית תחתיה משווקת עצמה ההסתדרות, אכן מוצדקת? לטעמנו, לא. מה, בעצם, שוב לימדו את העובדים במשבר הנוכחי? התשובה אחת: להיות תלויים – אם לא במעסיק אז בהסתדרות. מה ההבדל? תלות היא תלות.
ההסתדרות היא המעודדת הגדולה ביותר למיקוד שליטה חיצוני במשק. הכוונה למצב פסיכולוגי שבו אדם מייחס את הישגיו וכשלונותיו, את יכולתו לפעול או לחדול, לגורם חיצוני, מבלי לקחת עליהם אחריות בעצמו. דווקא המעסיקים מעודדים מיקוד שליטה פנימי: הם הרי אומרים לעובד שעצם העסקתו, השעות הנוספות, המענקים והבונוסים, אם יש, תלויים בתיפקודו - פרט לשעות של משבר כלכלי גורף.
יש ארגונים שקיומם תלוי בנצחיות - שלא לומר הנצחת - המצוקה של חבריהם. ללא מצוקה, אין מצע, אין עוצמה ואין זכות קיום: לא רעיונית, לא פוליטית, לא מוסרית.
פרדוקסלי ככל שהדבר נשמע, הדבר הכי מסוכן לרלוונטיות של הסתדרות הוא שפע כלכלי, יחסי עבודה טובים במשק ועובדים הלוקחים אחריות על חייהם המקצועיים.
לעבודה ולמלאכה - אבל לאו דווקא במוליתן
פועלי כל העולם – התאחדו! אבל לא בהסכם קיבוצי, אלא בלקיחת אחריות אישית על הגורל התעסוקתי שלכם. יותר פרקטי בטווח הארוך. עובדה.
בחיים של כולנו פועלים כוחות שונים. חלקם בשליטתנו. חלקם לא. כל אחד מאיתנו נולד לתוך נסיבות שלא בחר: מיקום גיאוגרפי, אמידות ההורים, איכות המגורים, איכות החינוך, היקף ההזדמנויות התעסוקתיות. זה עניין של מזל.
אבל יש עוד סוג של מזל. זה שאנו יוצרים לעצמנו. מזל זה הוא פרי השבחה עצמית תמידית, תוך יצירה יזומה ועקבית של הרבה הזדמנויות קטנות, יש מאין, שמגדילות את ההסתברות להזדמנות אחת גדולה. וחוזר חלילה. כל החיים.
האם אתם מייצרים לעצמכם סוג זה של מזל, עובדי מוליתן? האם ניצלתם את המשבר האחרון כדי לבצע שינוי מהותי בתפישת-עולמכם התעסוקתית? או שפשוט ישבתם וחיכיתם לישועה ממקור חיצוני: ההסתדרות, המעסיק, הממשלה?
אתם אמנם "פועלים" במוליתן, אך במפעל התעסוקתי של החיים, אתם בעצם סבילים. ומי שסביל – סובל. אמנם, גם מי שפועל סובל, אך סבלו אינו חסר תוחלת ואינו דרך חיים. אלא, הוא שלב טאקטי בדרך להשגת מטרה שתביא אותו למקום טוב יותר, והוא בחירה מקומית מודעת, לא אוטומטית ולא "גזירת שמיים".
וכן, זה קשה. זה לא פייר. הדרך שלכם תהיה רבת מכשולים יותר מזו של אדם בעל נתונים דומים במרכז. אבל זה לא משנה את העובדה שזה הדבר היחיד שיעלה אתכם על דרך אחרת, עם פוטנציאל גבוה יותר לביטחון תעסוקתי, כלכלי, אישי ומשפחתי. אז: פעלו! אבל הפוך מכפי ש(לא) פעלתם עד כה.
הנה תכנית פעולה, לשירותכם. חמישה צעדים לשינוי בתפישת-העולם התעסוקתית.
צעד ראשון - עצירת ילודה: את התגובות הנזעמות ניתן לשמוע עד כאן. צעקו כמה שתרצו. אלה העובדות. לפני חתונה ולפני הולדה – יש לדאוג להשכלה. זו תוביל לפוטנציאל פרנסה טובה יותר וזו תאפשר גידול ילדים רבים יותר, בקלות יותר.
צעד שני - חיפוש מימון לרכישת השכלה: החדשות הרעות הן שהשכלה מכל סוג, פורמאלית ולא-פורמאלית, היא יקרה. החדשות הטובות הן שבהקשר זה דווקא לעניים אמיתיים, ועוד מהפריפריה, יש יתרון: אין ספור מלגות מאין ספור קרנות, וכן עמותות המכוונות לכל סקטור נצרך באוכלוסיה, לרבות נשים ומשפחות חד-הוריות, שמהוות חלק ניכר מעובדי מוליתן, כפי שדווח.
צריך רק ללמוד את הנושא, למצוא אופציות מתאימות ולהגיש בקשה. לצורך כך ניתן להיעזר באינטרנט, במידענים בספריות הציבוריות ובעובדים סוציאליים במשרד הרווחה.
צעד שלישי - ביצוע הלימודים: לא סתם בחרתי במילה "ביצוע". לימודים במקביל לעבודה ולגידול ילדים קטנים הם מטלה מורכבת, אך רבים, ואף רבות, כבר עמדו בה בהצלחה. לכן, יש להיערך לה כלמבצא צבאי מוגדר ומובנה, ולא להשאיר דבר ליד המקרה: תיעדוף מחדש של הזמן האישי והמשפחתי, חיפוש עזרה קבועה + גיבוי למקרה חירום במשפחה המורחבת ומחוצה לה וכד'.
צעד רביעי - חיפוש מקורות הכנסה חלופיים / נוספים: במקום, במקביל או אחרי הלימודים, ראוי לבחון יזמות מקומית קטנה, שעשויה לשמש בשלב ראשון להשלמת הכנסה בלבד, ובשלב שני להתפתח למקור פרנסה ראשוני – אם תרצו בכך או אם יקרה משהו למוליתן.
גם לעובדים הכי "לא מקצועיים" מבחינת שוק העבודה הפורמאלי, יש כישורים מגוונים כאנשים פרטיים. ניתן לבנות על כישורים אלה בשוק העבודה הלא-פורמאלי (אין מדובר על "שחור" אלא על עבודה עצמאית מחוץ לארגון מסודר): מיכולת לבצע תיקונים קלים ועד שיפוץ כולל. לנשים – דווקא המטלות המסורתיות אותן אתן מבצעות בבית ללא תשלום, יכולות לשמש נקודת זינוק להכנסה.
בנוסף, ישנן היום עבודות מגוונות אותם ניתן להציע מהבית, דרך האינטרנט והטלפון: משירותי מזכירות, דרך טלמרקטינג ועד סחר באינטרנט.
צעד חמישי - חיפוש מתמיד של ידע, תמיכה וקשרים: גשו לקבל יעוץ במט"י, הצטרפו לאגודה מקצועית כלשהי בהתאם לחום העיסוק המשני/הלימודים בהם התחלתם, חיפשו מידע על בעלי תחומי עניין מקצועי/יזמי דומה לשלכם בפורומים באינטרנט או באחד האפיקים שצויינו לעיל, חפשו הזדמנויות על-ידי הפצת תחום העניין שלכם בין קרובים וחברים ועל מודעות במרכז הקהילתי. העיקר: קחו אחריות. קחו יוזמה.
ואם, עובדי מוליתן יקרים, לא תיישמו את תכנית הפעולה המוצעת, אל תבואו לבכות לנו שוב בעוד שנה, או חמש או עשר, כשהמפעל יקרוס/המשקיע ייקלע לקשיים/התחרות מסין תשלול את הכדאיות/טכנולוגיה חדישה תייתר את הצורך בחוטים.
ולקוראים: לפני שאתם עושים "send" לטוקבקים בהם תזעקו את שוועת הנגזלים בפריפריה, או תסגדו לאבירותה הנאצלת של ההסתדרות מושיעת העם והאומה, או תזעמו על גבהות-ליבה-של-הכותבת-שלבטח-היא-צפונבונית- אשכנזיה-עשירה-ואיך-היא-מעזה-בכלל לקרוא על אלה גם אלה תיגר (למען הסר ספק, הכותבת אינה נמנית עם אף אחת מהסקטורים שהוזכרו), שימו רגע יד על הלב, ואז תאלצו להודות: לראשונה מישהו אמר לכם את האמת בַּפָּנִים.
הכותבת היא בעלים ומנכ"ל "BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה " ו"אורית-קלייר ארזי יועצים", יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
