כישלון ששווה זהב

לא מעט האשמות הטיחו חובבי הקולנוע במפיצי הסרטים לאורך השבועות האחרונים. לאן נעלם "מר שועל המהולל", שאלו? מה לעזאזל קרה לקומדיה המבטיחה "אנשים מצחיקים"? והגרוע מכל: כיצד יתכן ש"מטען הכאב" ("The Hurt Locker"), המועמד המוביל במירוץ האוסקרים הנוכחי שסיכויי הזכייה שלו כבר כמעט ודאיים, יוקרן בבכורה מקומית על המסך הקטן של yes ולא בבתי הקולנוע?

אכן, המפיצים הם תמיד שעיר לעזאזל שנוח לבוא אליו ולא מעט פעמים זה גם נכון. אי אפשר שלא לתהות על הבחירות התמוהות שמלוות את הכותרים המככבים בבתי הקולנוע: סרטים מוערכים ומסקרנים שנזנחים ונגנזים, אל מול יצירות זניחות לחלוטין שמגיעות בקול תרועה. אלא שהמקרה של "מטען הכאב", ככל הנראה הדוגמה הקיצונית ביותר, מצביע דווקא על בעייתיות אחרת לחלוטין: הנתק ההולך וגובר בין האקדמיה האמריקנית לקולנוע לבין הקהל, שמצביע ברגליים.

"מטען הכאב". פאדיחה של המפיצים, או השתוללות של חברי האקדמיה?

קצת מספרים, בשביל לסבר את האוזן: "מטען הכאב" של קתרין ביגלו הכניס בארצות הברית 12.7 מיליון דולר. זה לא רק פחות מ"אווטאר" של ג'יימס קמרון, אלא פחות משישה סרטים נוספים שיתמודדו מולו על פרס הסרט הטוב ביותר ב-7 במארס. למעשה, אם מוסיפים למשוואה גם את ההכנסות בשאר העולם, "מטען הכאב" תופס את המקום האחרון מבין עשרת המועמדים, לאור העובדה שגרף רק חמישה מיליון דולר נוספים במדינות הספורות בהן הוקרן מסחרית (ישראל ממש אינה מקרה חריג).

אחרי שזכו כמעט בכל פרס אפשרי (מלבד גלובוס הזהב), ביגלו ושותפיה ליצירה צפויים לצאת מטקס האוסקר עם פרס הסרט הטוב ביותר (ועוד כמה). צפייה זריזה בטבלת ההכנסות של הזוכים בפרס לאורך 32 השנים האחרונות מגלה שלא זו בלבד ש"מטען הכאב" הכניס פחות מכולם, אלא שמדובר בהפרש של מאות אחוזים (וזה עוד לא כולל את העלייה המתמדת במחירי הכרטיסים).

אפשר כמובן להאשים את מפיצי הסרט בארצות הברית, שלא חלמו על באזז כזה שאולי היה מאפשר להם לגרוף את ההכנסות החסרות. נכון להיום הסרט כבר לא מוקרן בבתי הקולנוע ואף יצא בדיוידי. מצד שני, גם סרטים קטנים שזכו במפתיע, כמו "התרסקות" (2005) או "אמריקן ביוטי" (1999), זכו להצלחה מסחרית הרבה לפני שיוצריהם צעדו על השטיח האדום.

לא על האיכות לבדה

נכון, כסף זה לא הכל בחיים, והעובדה ש"אווטאר" שבר כל שיא אפשרי בקופות בוודאי שלא אמורה להבטיח את בחירתו כסרט השנה (הרי אף אחד בהוליווד לא באמת חשב, לצורך העניין, ש"רובוטריקים" ראוי להיות מועמד לאוסקר). אבל פרסי האוסקר, יש לזכור, מעולם לא היו תו איכות קולנועית של ממש, אלא פשרה מוסכמת ומודעת בין המוצלח למצליח.

ביגלו ושות' בטקס ה-BAFTA. מי צריך להתעצבן? (צילום: רויטרס)

למעשה, הציפייה שלנו לפגוש את הזוכה באוסקר בבתי הקולנוע המקומיים נובעת בדיוק מהפשרה הזו. הרי בינינו, קשה להאמין שעיתונאים וצופים רבים כל כך היו מתרעמים על מקרה היפותטי שבו הסרט הזוכה בפסטיבל ברלין לא מופץ כאן מסחרית (ואם אתם לא מאמינים, חפשו את "חלב הצער" הפרואני בבית הקולנוע הסמוך למקום מגוריכם. שיהיה בהצלחה).

הזכייה המסתמנת של "מטען הכאב", אם כן, לא אמורה לגרום לכם לשקוע בדיכאון על שהחמצתם את ההזדמנות לצפות בו על מסך גדול (כן, גם אם מדובר ביצירת מופת). הרי גם רוב צופי הקולנוע בארצות הברית ומחוצה לה

לא זכו לתענוג הזה. וכששאגות הקרב של חובבי הקולנוע ישככו, ייחשף הזעם האמיתי - זה של הקהל האמריקני על מנהיגי תעשיית הקולנוע שלו, שלפחות מנקודת מבטו, ירקו לו בפנים.

חברי האקדמיה אמנם לא חייבים כלום לאף אחד, אבל חשוב לזכור שבמציאות צמאת הרייטינג של הוליווד, הם זקוקים לקהל הרבה יותר משהוא זקוק להם. ואם חשבתם שהמתיחות בין שני הצדדים הגיעה לשיאה בשנה שעברה - כשחביב המבקרים והקהל, "האביר האפל", נדחק מחוץ לחמישייה - חכו מה יהיה אחרי שהסרט הקטנטן של ביגלו ייקח את הפרס מהמפלצת של ג'יימס קמרון.