הייתי נערה חרדית ולמדתי אפליה גזענית מהי

היום זה חוזר אליי. אני מביטה במסה הזאת, בקהל הרב שיוצא בהמוניו ומריע לגיבוריו ואין מי שיצעק: "המלך עירום". אני מסתכלת על הרבנים הנואמים בלהט, נושאים את שם האל לשווא והם נדמים בעיניי כנביאי הבעל על הר הכרמל. אני רואה את ההמונים בשחור הגודשים את הרחובות וזכרונות העבר שניסיתי לשכוח, עולים ומציפים אותי.

אך לא רק בכיתה השתוללה הגזענות, אלה גם בבית ובמסדרונות בית הספר. היתה לי שכנה ששם משפחתה מזוז (שם בדוי) בת צנועה וטובה שפשוט לא נולדה למשפחה הנכונה. בשל מוצאה המזרחי היא לא התקבלה לכיתה ט' בסמינר ונשארה בבית ללא מסגרת לימודים. אביה היה בא יום יום במשך שישה חודשים, יושב שפוף ליד חדר המנהל וקורא תהילים, אולי יתרכך ליבו של המנהל ויחליט לקבל את ביתו, הוא ישב שם מושפל ובודד בים התלמידות שחלפו על פניו ונראה היה לעיתים כי הוא רוצה שהאדמה תבלע אותו. מה חשבנו אנו הבנות, בראותנו אדם מושפל כל כך?! אני זוכרת שבהתחלה לא איבדנו את חוש הצדק והתמרמרנו על תנאי הקבלה הסלקטיביים, אך ברבות הזמן התרגלנו ורוב התלמידות היו עוברות על פניו בשתיקה, מתעלמות כליל מנוכחותו.

"כל הערכים הנעלים מוכפפים גם הם לאינטרסים גזעניים וחשוכים".

עם זאת, אני חושבת שלא הבנתי את האפליה כראוי עד שזו הגיעה לפתח ביתי ממש. בציבור החרדי לא רק משפחות ספרדיות נחשבות למוקצות מחמת מיאוס, אלא גם ילדים שאחיהם עזבו את העולם החרדי סובלים מאפליה מתמשכת.

אחד מאחיי יצא בשאלה לאחר שסבל מזרות והשפלה בחברה החרדית. מאותו רגע החלנו לחוש את האפליה במלוא חריפותה: אחותי שסיימה את כיתה ח' והיתה תלמידה טובה מאוד, לא התקבלה לשום סמינר. יחד איתה נדחו עוד 12 בנות שנמנו על ה"מעמדות הנמוכים": משפחות ספרדיות או בעלות תשובה.

הייתי אז בת 18 וסבלה של אחותי נגע לליבי. פניתי לאישיות רבנית ידועה וסיפרתי לה על המצוקה, בתקווה שתפעיל את קשריה (הדבר היחיד שפועל בקהילה החרדית) ותעזור לאחותי. אולם הרבנית לא התרשמה מהכאב כהוא זה והורתה לי לומר לאחותי שזהו ניסיון מהשמים שיעזור לה להזדכך ולהתקדם בחיים. הסתכלתי עליה בתדהמה. לא היה לי את האומץ באותה עת, לומר לה כי משום מה הקב"ה לא עורך ניסיונות כאלה לבנות אשכנזיות ורק על בנות למשפחות ספרדיות ובעלות תשובה "גוזר הבורא" לשבת בבדידות. למותר לציין כי אותה רבנית, לא נקפה אצבע כדי לסייע לאחותי להתקבל לסמינר.

מאותו רגע בו שמעתי את תשובתה של הרבנית, נסדק בי משהו. החלתי לאבד את האמון בציבור שבו גדלתי. לפני כן, הערכתי את האישה הזו, הייתי בטוחה כי יש בה אצילות נפש והיא מחויבת לערכי מוסר ויושר. אך באותו רגע הבנתי כי כל הערכים הנעלים עליהם היא מדברת, מוכפפים גם הם לאינטרסים גזעניים וחשוכים.

כיצד המשפחות בעמנואל המשפילות ופוגעות בשכנותיהן, עוטפות את התנהגותם בטרמינולוגיה דתית וצדקנית, כאשר ברור לי כמי שבאה משם, כי מקורה של האפליה היא גזענות טהורה.

אני מתחלחלת למחשבה, שההורים מעמנואל מחנכים את בנותיהן הרכות לבוז לחברותיהן, רק בגלל צבע עורן. היום בסערת רגשותיי, דיברתי עם חברותיי מהעולם החרדי, חלקן ספרדיות והן שמחו שאותה אמת מרה שהיתה מוסתרת היטב בין כותלי הציבור החרדי, נחשפה לעין כל.

יותר מתמיד הבנתי את חשיבותו של בית המשפט, כי אני רואה שהציבור החרדי שבוי במחול טירוף ואנו למרבה הצער, שומעים בעיקר את קולות המקרבנים ולא את הקורבנות, שרק מעטים מהם יצאו באומץ והגישו את העתירה.

אני רוצה להביע את הערכתי לשופט לוי על צעד חשוב ומבורך, של חשיפת נגע חמור ועל שנתן שם ובמה לסבל שעוברים יום יום, אלפי אנשים שלא מצאו את הכוח לצאת מול התופעה האכזרית הזו והכפיפו את ראשם. בתור חרדית לשעבר אני סבורה, כי אם 100 אלף איש, יוצאים כאיש אחד לתמוך בגזענות ובשנאת האחר, הרי שהחברה החרדית חולה מאוד. זוהי ההזדמנות של הציבור במדינת ישראל לעמוד על נפשו, להשמיע באופן חד וברור מסר של שוויון ובכך לעצור את מחול הטירוף.

• רות ליכטמן הוא שם בדוי, השם המלא שמור במערכת.
• לקריאות נוספות לסדר לחצו כאן.