אל תגעו לי ב-Glee

כשאתה מתמכר למשהו אתה לא מודע לזה. אתה בטוח שתוכל להפסיק מתי שתרצה, לעבור הלאה בלי להסתכל לאחור, בלי לחוות אֶבֶל. זה אמור להיות פשוט, אבל אז אתה מגלה שזה ממש קשה.

הרבה אחרי הקראש הראשון שלי על "Glee", שמתי לב לכל מיני דברים מוזרים שקורים לי, בין אם בימי שני, שבהם אני נמנעת מלצאת מהבית אחרי 20:00, או שבכל פעם שאני מתיישבת מול המחשב, פתאום משום מקום מגיחה מוזיקת מחזמר ורימייקים של שירים, או זמזום מוזר שאני שומעת כל הזמן, מין נעימה כזו מרגיזה שאין בה מילים למעט "דונט סטופ ביליבינג". ואז קלטתי. התמכרתי ל-"Glee".

כיאה למי שאינו מאמין שהוא מכור, והוא יכול להפסיק בכל רגע נתון, החלטתי לעשות רשימה של כל הדברים שיגרמו לי לא לאהוב את הסדרה הזו, שעונתה הראשונה מגיעה הערב (ב') לסופה (20:40, yes Stars Next). אמנם אני עושה זאת כשהפרק האחרון לעונה הראשונה כבר כאן, אבל זה נעשה מתוך תקווה מלאה שעד שתגיע העונה השנייה, כבר לא ארגיש צורך עז לצפות בה, ואוכל אפילו, רחמנא לצלן, לזפזפ הלאה.

מה שאין בה

עלילה: זה קורה בסדרות הכי טובות. הן מתחילות כחסרות משמעות והופכות לדבר הכי חם. זה מתרחש בדרך כלל אחרי שמישהו באחת מרשתות הטלוויזיה מחפש איזה משהו נחמד, שאין בו יותר מדי השקעה כספית, למלא את החור שנפער בין שתי תוכניות דגל. לרוב מדובר בתוכנית שברור שלא תחזיק מעמד יותר מעונה אחת, ולכן גם כך נראית ההשקעה בה ובעלילה שבה.

כוכבי "Glee" על הבמה. השירים חזקים, העלילה דווקא לא

"Glee" היא דוגמה מצוינת לסדרה שנבנית על מאפיין אחד בולט, שבולע כל דבר אחר. במקרה זה אלה השירים, שמחזיקים את התוכנית כולה. מעבר לכך, העלילה לא סבירה בעליל, הדמויות בנויות על פי סטריאוטיפים שיוצרים את האווירה הכי לא פולטיקלי קורקט שאפשר, וההעמדות המוזיקליות מזכירות את תחילת הדרך של הוידאו-קליפים, או לפחות פרסומת למיטב הלהיטים של זמר קאנטרי נשכח, דביק ולקקני עד כדי בחילה.

רוב הפרקים נראים כאילו נבנו סביב השירים, כלומר אם בא לנו לשים את אחד השירים של להקת נירוונה, נחזיר את הגרושה של שוסטר ונעשה איזה מיש-מש כזה שייראה כאילו זה אמור להיות ככה.

קולות משובחים: לא יעזור מה שתגידו, אף אחד מהמשתתפים הקבועים בסדרה, למעט מת'יו מוריסון אולי, שמגלם את דמותו של וויל שוסטר רב הפרצופים, לא היה עובר את המבחנים למקהלה האמיתית.

גם אם קולה של ליאה מישל, הלא היא רייצ'ל ברי קסם לי בהתחלה, כשעוד הייתי מסונוורת מאורות הבמה, בהמשך גיליתי שהיא נוטה לייצר קולות בכייניים, מותחת את המילים ונאנחת אנחות קורעות לב, שגורמות לשיר להישמע כמו יבבה אחת ארוכה.

גם על המשכיות בסדרה אין מה לדבר (צילומים באדיבות yes)

אפילו בפרק האחרון, כשאנחנו מגלים על הבמה המרכזית את ג'סי ואן סיינט (ג'ונתן גרוף), מתברר שהקול שלו מאוד לא מרשים. שלא לדבר על פין האדסון (קורי מונטית') שלא רק ניחן בשתי רגליים שמאליות, אלא גם בקול שפעמים רבות עובר עיבוד.

גם החברים האחרים, שזוכים פה ושם לפירורי לחם מוזיקליים לא מצליחים להרים את המורל הווקאלי, גם לא מרסדס ג'ונס (אמבר ריילי) שנהנית לצעוק בקולי-קולות. אם מישהו כאן מחזיק מכוחם של השופטים ב"כוכב נולד", הרי שאף אחד מהמשתתפים לא היה עובר אל שלב הנבחרת, למעט נואה פקרמן (מארק סיילינג), וגם זה רק בגלל שהוא חתיך.

המשכיות: אז מצאתם מישהי ששרה לא רע בכלל בדמותה של קריסטין צנוות' שנראית מעולה ואוהבת לשיר. זה אומר שצריך להחזיר אותה באמתלה של מאהב קשיש, צוואות ומתח מיני שלא ממש עובד בינה לבין שוסטר, ולו רק כדי שהיא תוכל לשיר משהו ולמקהלה יהיה מקום חדש לשיר בו? לא, אבל זה מה שעושים, ככה כל אחד יכול לקפוץ לרגע, לגעת בתהילה ל-15 דקות, ולזוז הלאה. המוטיב היחיד שנשאר קבוע הוא שוב, שיש שירים.

אז למה בכל זאת?

יכולתי למנות כאן עוד סיבות רבות למה לא לצפות ב"Glee" ולמה אין שום צורך להתמכר לממתק שאין לו טעם, אפילו לא של דיאט. אבל בסופו של יום, מול הרשימה של "למה לא", יש סיבה אחת ויחידה שגרמה לי להתמכר,

סיבה אחת שמובילה לשרשרת של אירועים שפשוט משתלטים עלי. קוראים לזה התרגשות.

תקראו לי סאקרית של שירים אמוציונליים מטופשים, תקראו לי אחת שאין לה טעם במוזיקה, הכל טוב ויפה, אבל בכל פעם שמישהו שם במקהלה פותח את הפה ומתחיל לשיר בלדה, או שהמקהלה כולה עולה על הבמה ומתחילה מוזיקה מחרישת אוזניים וקצבית, הלב שלי מתחיל לדפוק ולהתרגש. אני רוצה להיות שם בקהל ולמחוא להם כפיים, ולפעמים, בסתר, אני גם מוחה דמעה. ככה זה כשמכורים. אולי הגמילה עד לעונה הבאה תעזור.