למה שלא תספר לחברים על האהבה החדשה?
גברים וגם נשים מעדיפים לפעמים לשמור בסוד את הקשרים שלהם, במיוחד בהתחלה. וזה מצחיק, כי למה לרסן בכוח דווקא את ההתלהבות של התחלה? למה לכלוא בבטן את הפרפרים?
אני מתכוון לכך שלא רק שהתאפקתי מהאפשרות הקורצת של שינוי סטטוס בפייסבוק, אלא אף נמנעתי עד לאחרונה מלספר על אותה בחורה מדהימה לחברים שלי, אנשים שאני יודע שבאמת ישמחו בשמחתי.
זה מצחיק, כי אף פעם לא הייתי באמת טוב בשמירת סודות. תמיד כשהיה קורה לי משהו, הייתי רץ לשתף את העולם. והנה, דווקא עכשיו אני מתאפק ומשתדל, מפחד שמשהו ישתבש. נזהר על הקארמה שלי ויורק פעם נוספת, ליתר ביטחון, כל פעם שאני רואה חתול שחור עובר ברחוב.
מוזר איך שאנחנו לא יודעים להתמודד דווקא עם אותם רגשות חיוביים, בעוד שלקטסטרופות למיניהן אנחנו כבר מורגלים. איך זה שיש בגוף האדם מערכת-עצבים סימפתטית שלמה ונפרדת, שכל ייעודה הוא להיכנס לפעולה ברגעי משבר וסטרס, אבל רגשות של שמחה וכיף יכולים לעורר אצלנו לפעמים דווקא ייסורי-מצפון? הרי כל עוד זה לא בבחינת "זריית מלח על הפצעים" לאחרים, מה רע בזה?
זוכים בלוטו הולכים עם כיסוי קרטון מצחיק על הראש
תחשבו על זה לרגע, זה קיים למעשה בכל הבט של החיים. אלו שזוכים בלוטו הולכים עם כזה כיסוי קרטון מצחיק על הפנים, ומישהו כבר יזרוק לאוויר את הקלישאה השחוקה על כך שכל העשירים למיניהם הם אומללים (כן, בטח).
אלו שמקבלים קידום בעבודה לרוב שומרים את זה בשקט, ואפילו אם קיבלת ציון טוב במבחן מסובך באוניברסיטה, אתה לא בדיוק קופץ עד לשמיים כשמגיעים הציונים כדי שלא לעצבן אחרים שלא הצליחו (וגם כדי לשמור על הסיכוי שלך לקבל שוב את הסיכומים של העתודאים במבחן הבא).
זה מתבטא במיוחד במערכות יחסים. גברים וגם נשים מעדיפים לשמור לפעמים בסוד את הקשרים שלהם, במיוחד בהתחלה. וזה מצחיק, כי למה לרסן בכוח דווקא את אותה התלהבות של התחלה? למה לכלוא בבטן את הפרפרים שאנו מרגישים, ולא לשחרר אותם החוצה לעולם? מי יודע אולי הם יצליחו לתפוס עוד מישהו...
אולי זה כי אנחנו חוששים מפני עין הרע ושאר אמונות טפלות למיניהן שכל סבתא הלעיטה אותנו בהן כשהיינו עוד קטנים מספיק כדי להאמין. יכול גם להיות שלא תמיד רוצים שהאשה בבית תדע על הרומן החדש והמסעיר שיש לנו במשרד (סתם!).
קשה לנו להאמין שזה מגיע לנו
לי נראה שאנחנו פשוט לא מספיק מפרגנים לעצמנו. דווקא כשנופל בחלקינו משהו משמח, ואין דבר טוב יותר מלמצוא אהבה חדשה ומרגשת, אז בניגוד לכול הפילוסופיות שמפמפמים לנו כל מיני קואצ'רים וספרים כמו "הסוד" - קשה לנו להאמין שזה מגיע לנו.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל האם לא קרה לכם שכשסיפרתם לחברים על מישהו או משהי חדשה שהכרתם התגנבה לקולכם נימה של התנצלות? כאילו עשיתם משהו לא בסדר... כאילו שאתם צריכים להרגיש רע על זה שיש מישהו שמרטיט את הלב שלכם וגורם לכל הקלישאות בעולם על אהבה להרגיש נכונות, גם אם לתקופה קצרה בלבד.
יש כאלו שהולכים אף רחוק יותר, ובכלל נמנעים מלספר על קשרים חדשים לחברים או למשפחה שלהם רק עקב אותה הרגשה של "איך זה יכול להיות שזה קרה לי פתאום" שגורמת להם לפחד מלשתף אחרים בשמחתם.
לפעמים יש בזה מן הצדק, שכן לא כולם נולדו עם היכולת לפרגן ולשמוח באמת ובתמים בשמחתו של האחר. כולם יודעים שלא חסרות "נשמות טובות" שכשקורה לנו משהו רע חלילה, הם אצים רצים לעוץ עצה (בדרך כלל עצת אחיתופל) או "לנחם". שכן יש בניחום אחרים איזושהי עוצמה משכרת וממכרת, הרי כמה קל ונוח זה לתמוך באחרים בצרתם, בידיעה שאותו ה"ברוֹך" לא קרה לך, אלא למישהו אחר.
סיבות הגיוניות ל"מדוע מותר לנו להיות מאושרים"
אז כדי לפרגן ולהרשות לעצמי להרגיש טוב עם האושר שלי, אספתי את כל הידוע לי על פסיכולוגיה ופסיכיאטריה (שמסתכם בערך בשני קורסים וחצי באוניברסיטה אבל אין כמו לשוות לדבריך נימה מדעית של "אחד שיודע")וניסיתי למצוא סיבות הגיוניות ל"מדוע מותר לנו להיות מאושרים":
מעולם לא הייתי חסיד או מאמין גדול של המאמנים למיניהם. למען האמת, תמיד הסתכלתי עליהם בחשדנות. לא הבנתי איך אנשים, שרובם המכריע לא בדיוק פיצח את הסוד לחיים מאושרים (ועשירים), בלשון המעטה, מרשים לעצמם לתת עצות לאחרים. אבל אולי יש משהו בסיסמאות שלהם, וייתכן שלשנן לעצמנו מנטרות שונות ומשונות על אושר והגשמה עצמית מידי יום כן מהווה איזשהו מרכיב במלאכה המפרכת של הגשמת חלומות. אז הנה הסיבה הראשונה והחשובה מכל - אמונה עצמית שלמה.
את הסיבה השנייה לקחתי דווקא מעולם הרוח והיהדות. אמנם הפרשנות היא מעין "פריסטייל" שלי, אבל מי אמר שכדי לתת פירושים אתה חייב שיקראו לך רש"י? כולנו מכירים את המשפט מפרקי אבות, "הכל צפוי והרשות נתונה", ובהתאמה לעניינינו זה אומר שלכל אירוע יש מאורע מקדים שמשפיע עליו, ואף גורם להתרחשותו כלומר לכול מסובב יש סיבה. זה יכול להיות החיוך ששלחת לו מהעבר השני של הבר שגרם לו לגשת ולדבר איתך. או ההערה השנונה שכתבת לה בפייסבוק ומשכה אותה לענות לך ולגלגל משם שיחה. כלומר, אנחנו עזרנו לזה לקרות והכנסנו לחיינו במו ידינו את אותו האושר ולא חיכינו שינחת עלינו מלמעלה. אז אם התאמצנו והשקענו, מדוע שלא ניקח על כך את הקרדיט הראוי ונשמח? הרי כבר אמרו חז"ל, חבריי לפרשנות – "יגעת ומצאת? תאמין".
והסיבה האחרונה היא כמו שאומרים "בין אדם לחברו". תאמינו בכך, שיש לכם (או לפחות רצוי שיהיה לכם) משפחה וחברים טובים באמת שאכן יכולים ,ולא פחות חשוב - רוצים, לשמוח בשמחתכם. השכילו להקיף עצמכם באנשים שיודעים לפרגן ועושים זאת מכל הלב. שהרי שיתוף אנשים כאלו באושרכם יכניס גם לחיים שלהם שמחה אמיתית וכנה.
אז בפעם הבאה שהבחור החדש שהכרת גורם לך לרצות לצעוק באמצע הרחוב שאת מאושרת, או שהבחורה החדשה שאתה יוצא עימה גורמת לך להתנהג בצורה קיטשית ודביקה, לחלוטין בניגוד לדי-אן-איי "הקשוח והגברי" שמקודד בכרומוזום ה-Y שלך, אל תהססו לעשות זאת!
זה יגרום לכם להרגיש שלמים עם עצמכם, ועם האושר שלכם. מעין הכרה מודעת בכך שזה באמת אבל באמת מגיע לכם.
לפנייה לכתב/ת 
