למה לריב? אפשר לשחק על זה שש-בש
כשהתחתנתי עם טל, דודה שלו אמרה לי משפט שחקוק לי בזיכרון עד היום: "גם אם תלמדי אותו במשך שעה לעשות משהו שלוקח חמש דקות, את תגלי שחמש הדקות האלה מצילות אותך בעתיד". ועל מה שלא – תמיד אפשר לעשות זוג או פרט
"אתם מזה מפגרים עם ההסכמים שלכם", היא אומרת.
"למה מפגרים? זה הכי טוב, ככה אין מריבות".
"כי לא צריך הסכמים לזוגיות מצליחה".
"אני לא מבינה מה הבעיה, טל ואני נשואים כבר שמונה שנים, הוא עושה כביסה, תולה ומוריד מהחבל, ואני מקפלת ומסדרת בארונות, מה רע?", אני מתגוננת
"כן? ולהתחלק במקלחות של הילדים? לא דבר מפגר?" היא שואלת.
"מה מפגר בזה? אני מקלחת ומלבישה את הילה והוא את נאור. אה, רגע, ואם אני מקלחת את שניהם אז הוא זה שמלביש אותם".
"את רואה? כמו רובוטים..."
"זה חוסך מריבות".
"כן, והקטע הזה שאת אף פעם לא מתדלקת את האוטו או מוציאה כסף מהבנקט?"
"אני לא אוהבת את זה, יש הרבה דברים אחרים שאני עושה".
"וכשאתם רבים מי ישטוף את הכלים ומשחקים על זה שש בש?"
"טוב, נאור בוכה, אני כבר חוזרת אלייך", אני מנתקת במהירות. מנחוסית ממש... עיצבנה אותי, לא בא לי לדבר איתה. אני מנסה לחשוב מה נורא בזה שיש פשרות בין בני זוג ולא מוצאת. זה מאוד חוסך חילוקי דעות. הלוואי שהיינו יכולים לחסוך ככה את הכסף שלנו...
כשהתחתנתי עם טל, דודה שלו אמרה לי משפט שחקוק לי בזיכרון עד היום: "גם אם תלמדי אותו במשך שעה לעשות משהו שלוקח חמש דקות, את תגלי שחמש הדקות האלה מצילות אותך בעתיד". צודקת.
היה קשה להגיע להבנה מי עושה מה
טל הגיע מבית שבו הוא לא הרים אצבע לעשות משהו, רק עזרה בתיקונים עם אבא שלו ודברים דומים. כשעברנו לגור יחד גיליתי כמה כל חמש דקות כאלה נכונות, אבל היה קשה להגיע להבנה מי עושה מה. תמיד אחד היה יותר עייף מהשני ואחר היה מעדיף לבצע מטלה ספציפית. ההסכמים בינינו עצרו את הוויכוחים. למעשה, עד היום אני מחפשת פתרונות גם לסוגיית שטיפת הכלים והכנת צהריים.
הרמתי שוב טלפון ללירון.
"נרגע הילד?"
"כן".
"לא, כי חשבתי שהתחמקת מהוויכוח, את תמיד בורחת באמצע".
"ממש לא, אנחנו פשוט לא מסכימות בינינו", אני עונה לה. "ואיך את ובן זוגך היקר מסתדרים עם מטלות הבית?"
"כל אחד עושה פשוט מה שצריך, מה זאת אומרת?"
"ככה הכל מסתדר בצורה מושלמת?"
"כן, לרוב. או שאני פשוט אומרת לו לבוא ולעזור לי והוא בא. חסר לו שלא", היא אומרת לי את זה בטון מאיים, כאילו אני זה הוא. מפחידה.
"הוא לא אמור לעזור לך, שניכם גרים באותו הבית"
מבט מהצד:
ומי יוריד את הזבל, אולי הגמדים הקטנים?
הדס פרידמן
אין מה לעשות, בזוגיות, במיוחד כשגרים יחד, צריך להתעסק גם בכל הדברים הלא כל כך נעימים האלו, של ניקיון ותחזוקת הבית. ונראה לי שעדיף, מראש, לחלק בין בני הזוג את התפקידים השונים, בשביל למנוע תקלות ותסכולים בעתיד
"את רואה? הוא לא אמור לעזור לך, שניכם גרים באותו הבית".
"טוב, את יודעת למה אני מתכוונת".
אני שונאת להצדיק את ההסכמים ביני לבין טל. לא פעם ולא פעמיים הגיעו אלינו חברים והיינו בשיא משחק השש-בש לקבוע מי יארח אותם. שתייה חמה, שתייה קרה, חטיפים, עוגה פירות ועוד. הרבה פעמים אנחנו גם מקצרים את הדרך ופשוט עושים זוג או פרט.
שמעתי גם לא מעט שאומרים שזה מטומטם, וככה זוגיות לא צריכה להיות. אבל עובדה שאצלנו זה מצליח מצוין. למה לריב אם אפשר להחליט אחרת?!
חברה אחרת אמרה לי שהיא ממש לא מתווכחת עם בעלה מי יעשה מה. היא עושה הכל, כי יש לה יותר זמן ממנו. בערך פעם בשבוע היא מבקשת ממנו משהו והוא עושה זאת. גם אני, אילו הייתי בעלה, לא הייתי מסרבת לבצע משהו קטן פעם בשבוע. נו באמת.
אנחנו צריכות להיות נשים, אמהות, מנקות, מבשלות, פסיכולוגיות והרשימה ארוכה, למה לא גם הם? לפחות קצת...
טל נכנס לבית מהעבודה. "לירון עצבנה אותי היום", אני אומרת. "היא צוחקת על ההסכמים בינינו".
"נו אז? שתצחק. המריבות שלה עם בעלה יותר טובות? הם זורקים אחד על השני אגרטלים".
"מה, עד כדי כך?"
"כן, ההסכמים זה הכי טוב, פותר צרות".
"למה לא עניתי לה ככה וזהו".
"כי את פראיירית", הוא עונה לי ונכנס להתקלח.
~ ~ ~ שעתיים אחרי ~ ~ ~
"טל, עוד פעם קקי בתחתונים...." אני קוראת בקול מהסלון, "וזה מסריח!"
"טלי, אני לא משתתף בגמילה הזאת, לא יכול. מה זה, חודשיים הוא בגמילה..."
"אני החלפתי לו לפני שעתיים", אני אומרת.
"לא מעניין אותי".
"טוב, יאללה, זריז זוג או פרט", אני מציעה.
"לא, תמיד מצליח לך בזה, בואי שש-בש".
"אני אמרתי ראשונה, זוג או פרט".
"טוב, זוג..."
מומלצים
