בלשנות: כמה מילים קונים בשקל וכמה בזהב?
אם מילה שווה סלע, מדוע ערכה של שתיקה שני סלעים? והאם מקור הביטוי "נכס צאן ברזל" הוא גדיים וטלאים העשויים ממתכת? על מטבעות לשון שהחלו בכלכלה ומשמעותם נדדה
מטבעות לשון רבים מתייחסים לכסף ולכלכלה, אולם הפעם לא נעסוק בביטויים המשמשים היום בתחום הכלכלה, אלא דווקא בכאלה שתחילתם בענייני כלכלה, והם נדדו לתחומים אחרים.
ביטויים רבים, תלמודיים ועכשוויים, עוסקים בערכה של השתיקה. הביטוי העכשווי "שתיקה שווה זהב", שהוא קיצור של "(אם) דיבור שווה כסף - (הרי) שתיקה שווה זהב" הוא מוכר וידוע, ועדיין משמש במשמעותו המקורית: שתיקה שווה יותר ממילים.
זוהי גרסה קצת פחות מתוחכמת של "מלה בסלע משתוקא בתרין" (מסכת מגילה פרק ב), ובתרגום לעברית - "מילה בסלע, שתיקה בשניים". סלע היה שמו של מטבע קטן - וגם, במפתיע, שם של מידת משקל, כמו שקל ופאונד.
הדיון במסכת מגילה מדבר על שבחים לבורא עולם, ואומר שעדיף לא להפריז. כי מילה אחת שווה סלע, ושתיקה שווה שני סלעים (תרין = שניים, כמו תרי עשר = שנים עשר, תרי זוזי = שני זוזים). היום משתמשים בביטוי במשמעות הפוכה, מן הסתם משום שרוב דוברי העברית אינם יודעים שסלע היה מטבע קדום, ומבינים את הביטוי כ"מילה חקוקה בסלע". ניתן גם למצוא את הביטויים "מילים בסלע" ו-"כל מילה בסלע", שהוא עוד פיתוח ישראלי של דוברים שאינם מכירים את הביטוי המקורי.
היום, דרך אגב, כאשר אומרים "מילים בשקל" מתכוונים דווקא למילים לא שוות.
ביטוי תלמודי נוסף הוא "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא". בתרגום לעברית (פירוש אחר כך) - "מטבע אחד של סטאטר בתוך לגין, קורא קיש קיש". כלומר מטבע אחד בתוך כד עושה הרבה רעש, בניגוד לכד מלא מטבעות, שאינו משמיע רעש. לגין הוא סוג של כד או בקבוק, ואיסטרא הוא מטבע סטאטר, שהוטבע במושבה היוונית איסטרוס. השם סטאטר מגיע מהשורש ההודו אירופי סטא - לעמוד. במקרה הזה צורת הפועל היא "להעמיד", כשם נרדף ל"להעמיד על המאזניים", כלומר לשקול. שוב מטבע הקרוי על שם משקל. מתחיל להישמע מוכר?
נכסים נצחיים
מטבע לשון נוסף, שמתייחס דווקא לערכן של יצירות שכן נכתבו, הוא "נכס צאן ברזל". היום משתמשים בביטוי בעיקר לציון יצירות תרבות שהטביעו חותם ארוך טווח. התנ"ך הוא, כמובן, נכס צאן ברזל של התרבות היהודית, אבל גם הגבעטרון ושיריו של ע. הלל זכו לכינוי "נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית".
במשנה, נכסי צאן ברזל אכן היו נכסים שהם צאן. המילה "ברזל" באה כאן לא לתיאור המתכת שממנה עשויות הרחלות, אלא לתיאור נצחיותן כנכסים: "מקבל אדם צאן ברזל מאשתו, והוולדות והגיזין שלו, ואם מתו - חייב באחריותן" (בבא מציעא ה’). נכס צאן ברזל, אם כן, היה צאן שהאישה מביאה איתה לנישואין. לבעל מותר ליהנות מהצמר (הגיזין), מהטלאים ומהגדיים שייוולדו, ומן הסתם גם מהחלב וממוצריו, אך אם הן מתות - זוהי אחריותו ועליו לפצות את האישה. אם וכאשר הנישואין מסתיימים - האישה יוצאת מהן עם אותו צאן שבאה איתו, או שווה ערך.
מאוחר יותר, כבר בימי הביניים, התייחס הביטוי לכל סוג של רכוש שאישה מביאה איתה לנישואין - כולל קרקע ומיטלטלין - ולבעל מותר להשתמש בו, אבל עליו להחזיר אותו בסיום הנישואין. היום, כאמור, משתמשים בביטוי על נכסי תרבות, בדרך כלל מופשטים - יצירות מוסיקליות, מחזות ויצירות ספרות - שהם מאבני היסוד של התרבות.
ומה עם הביטוי "מטבע לשון" עצמו?
באנגלית קיים ביטוי to coin a phrase. בדומה ל"מילה בסלע" בעברית, גם בביטוי הזה משתמשים בדרך כלל במשמעות ההפוכה מכוונתו המקורית. היום אומרים to coin a phrase לפני שמשתמשים בביטוי שגור, בדומה לעברית "כמו שאומרים". למשל He was, to coin a phrase, mad as a dog (הוא היה, כמו שאומרים, משוגע כמו כלב).
הכוונה המקורית של מטבע הלשון to coin a phrase היא "לטבוע ביטוי". היום קוראים לזה "המציא דורבנה" (על שם אתר דורבנות, אתר שנטבעו בו מטבעות לשון כמו "אינטרנט אלחוקי" ו"אקואיסט").
"לטבוע ביטוי" אכן חולק מוצא משותף ורעיון משותף עם מטבע, וכמובן עם to coin a phrase. המטבעות הראשונים היו פיסות מתכת שהוטבע בהם חותם כדי לאשר את משקלם. החותם נשאר בפיסת המתכת, כפי שמטבע הלשון נשאר בשפה, וכמו ההטבעה על המטבע - מטבע הלשון מציין משהו ידוע.
הבלשנית ד"ר תמר עילם גינדין חוקרת במסגרת האוניברסיטה העברית, מרצה בנושאי בלשנות ואיראן הקדומה במסגרות שונות ומשמשת כמנכ"ל מיזם המרצים מר צים וחבורתו.
לפנייה לכתב/ת 
