לקראת הלידה: מוכן ומזומן להרפתקה גדולה
היו לי תוכניות מפורטות ומדויקות לגבי אופן הלידה ומה שיתרחש לאחריה, אבל פתאום אני קולט שבעצם אין לנו שליטה על כלום
היתה לי תמונה מאוד ברורה של איך אני רוצה שהלידה שלנו תיראה. אידיאלית, אבל עם נגיעות של מציאות:
שבוע 36-40 היא מקבלת צירים, מחכים עד שהם נהיים סדירים, אני לוקח את התיק שהכנו מראש, עולים לאוטו ונוסעים להר-הצופים. זאת לידה ראשונה, לכן זה ייקח כמה שעות טובות, אבל זאת תהיה לידה טבעית, היא תנסה בלי אפידורל - אבל בסוף היא תרצה.
היא תצעק והיא תכאב, ואני אהיה שם בשבילה, אני אגדל לתוך הרגע. באיזשהו שלב זה ייראה מתיש, אבל בשעות הקטנות של הלילה הכל יתחיל לרוץ, המים יורדים, מחיקת צוואר, הפתיחה הרצויה, הוא יהיה במצג הרצוי.
לבסוף הוא ייצא. הוא יבכה בדיוק בזמן, הוא לא יהיה ורוד אבל לא יעבור זמן רב עד שהוא יהיה. יניחו אותו על הבטן שלה, היא תהיה מותשת אבל שמחה. אני אהיה נרגש. השלייה תצא בשלמותה, אני אחתוך את חבל הטבור. אולי יהיה איזה קרע מינורי והרופא יתפור אותו, אבל בסך הכל הלידה תעבור חלק,
היא תהיה קצת מדוכאת בימים שאחרי, אבל אני אתמוך בה. אני לא אתרגש מזה שהיא תהיה קצת קשה איתי.
יכול להיות שהיא לא תתאהב בו מיד, אבל לאחר מנוחה מסוימת זה יבוא. אני אתאהב בו מיד.
עד כאן התמונה שהיתה לי בראש.
אלא שברגע מסוים, קלטתי שגם על הדברים שנדמה לי שיש לי שליטה עליהם - בעצם אין לי. עזבו את מהלך הלידה, או אם מתי נתאהב בו, שהם דברים שברור שאין לי שליטה עליהם. הרי אפילו על הדברים הכי פשוטים וטכניים, כמו זה שהתיק שהכנו יהיה זמין ברגע האמת, או שבית החולים בו זה יתרחש (אם זה בכלל יקרה בבית חולים) יהיה דווקא הר-הצופים.
ואם זה יקרה כשאני והתיק נמצאים במרחק 3-4 שעות נסיעה?
מה גרם לי לקלוט את זה? הלו"ז העמוס של ליאור בתקופה הקרובה. לו"ז שכולל את זה שהיא תהיה בערבה לפרק זמן מסוים, ואחר כך בשפיים לכמה ימים, לו"ז שקצת הלחיץ אותי. היא כבר יכולה ללדת בכל רגע, מה יהיה אם זה יקרה כשאני והתיק נמצאים במרחק של שלוש-ארבע שעות נסיעה?
ואז - לא לפני שחלקתי עם ליאור את חששותיי - באורח פלא דווקא נרגעתי. פתאום הבנתי שאין לי בכלל שליטה על איך זה יהיה. חשבתי שאני אתכנן איך זה בדיוק יהיה, אבל אז הבנתי שהחיים לא שואלים אותי. והיה בזה דווקא משהו מרגיע.
הבנתי שכל מה שאני צריך לעשות זה להרפות ולתת לדברים לקרות. לידה זה דבר טבעי, ונשים ילדו בעבר בלי בתי חולים ובלי תיקים, בלי ספירת שבועות ובלי קורסים של הכנה ללידה. נכון שמעט תכנון לא יכול להזיק, ונכון שלדעת יותר על מה צפוי מפיג במעט את החשש מהלא נודע. אבל כמו שאמא שלי אמרה בחוכמה רבה: "יש שני דברים בחיים האלה שאנחנו לא באמת יכולים לתכנן או לצפות מראש – לידה ומוות". אנחנו לא יכולים לצפות איך ומתי יקרו הרגעים של ההתחלה ושל הסוף שלנו.
הרגעים האלה מלמדים אותנו שלמרות שכל החיים שלנו אנחנו מנסים לשלוט בגורלנו על ידי תכנון, אין לנו באמת שליטה על כלום.
לכן, אחרי כל ההכנות והלמידה, כשרגע האמת מתקרב כל מה שנותר לעשות זה להירגע ולקוות לטוב. להאמין שהכל יילך על הצד הטוב ביותר.
טיפסנו על הסולם של המקפצה הזאת כבר שמונה חודשים, ועכשיו אנחנו רגע לפני שצריך לקפוץ אל המים. אז אני עוצם את העיניים, אומר "על החיים ועל המוות" וקופץ.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
